הסיפור השבועי

אסור היה לי  //  עו"ד אייל סברו די! אני לא יכול... זרקתי את המצלמה על השיח הגדול לשמאלי, וקפצתי מעליו, נשרט, נחבל. הוא היה רכון מעליה, מכנסיו מופשלים. תפסתי אותו בשערותיו הארוכות ומשכתי בחוזקה למעלה. "אייי...", הוא צעק וסובב את ראשו לראות מי זה שמפריע לו לבצע את זממו, אבל הוא לא הספיק לראות. באותו

שלום מדברים מהבימה // עו"ד אייל סברו הוא היה בשנות ה-60 המוקדמות לחייו, פנסיונר של מונופול ידוע בארצנו. איש נחמד, תכול עיניים. "חשבתי שכשאצא לפנסיה אגיע למנוחה", אמר כשישב במשרדי. "לא ציפיתי לצרות כאלה...". עיניו התמלאו לחלוחית. אולגה היתה אישתו. שניהם שרדו את מחנות ההשמדה בפולין, שם איבדו את כל היקר להם. היו להם שני

משהו אחר // עו"ד  אייל סברו המקום רחש אנשים, אולי 50 אנשים, כולם היו עירומים כביום היוולדם, חלקם בתוך המרינה הגדולה, משפריצים מים אחד על השניה כמו ילדים בני 17 לערך. כרכתי את המגבת מסביב למותניי, גבר כבן 50 לערך הביט לעברי וקרץ לי תוך כדי תנועת ראש ימינה, כמי שמסמן לי בוא הצידה. הרמתי

מתנת יום הולדתי // עו"ד אייל סברו זוהרה הגיעה למשרדי ביום הראשון לתחילת הלימודים אחרי חופשת הקיץ הארוכה, היום הראשון לחודש ספטמבר. המוני ילדים הלכו על המדרכות בדרכם לבית הספר. מראה הילדים עם הילקוטים על הגב, השמחה בעיניהם וההתרגשות, עוררו בי מצב רוח טוב עוד בדרכי למשרדי. העובדה שהיה זה יום הולדתי תרמה לכך. זוהרה

מעז יצא מתוק // עו"ד אייל סברו רווית הייתה חברת ילדות שלי. יחד למדנו בבית הספר היסודי, יחד בתיכון, ונשארנו חברים טובים גם כשנישאה למושיקו, בעל עסק משגשג בתחום המזון. כשביקשה לשוחח איתי "על כוס קפה" בביתה, חששתי שאולי בעלה עושה לה בעיות. לך תדע, למרות שהם נראים זוג מהשמיים, אולי זה אחרת בתוך הבית.