ניאופים במוסך// עו”ד אייל סברו

ענת הייתה בחורה בסוף שנות ה-20 לחייה. נשואה 5 שנים ואמא לילד מקסים בן 3.

היא עבדה בעסק המשותף עם בעלה מוני, מתקין מערכות אזעקה לרכבים.

הכרתי אותה כשהתקנתי שם מערכת אזעקה לרכב.

כשביקשתי ממנה חשבונית מס על שם רז חקירות היא הרימה את ראשה. “אתה אייל מרז חקירות?”, שאלה וזיק בעיניה.

“כן…”.

היא שמה את אצבעה על שפתיה בחשאיות כאומרת “שששששש”, וסימנה לי שנדבר בטלפון.

כעבור 4 ימים הגיעה למשרדי.

ממוצעת קומה, שיערה ארוך שחור, עיניה חומות וחיוכה כובש לבבות.

“בעלי מוני מנהל רומן עם אחת הסוכנות לאביזרי רכב שמגיעה אלינו”, קבעה נחרצות.

מכאן המשיכה וסיפרה על כל המקרים המחשידים שאירעו (והיו הרבה כאלה) ועל ההוכחות שהיו לה (וכאלה היו הרבה יותר) ועל כך שהיא מתכוונת להתגרש מבעלה בכל מקרה.

שאלתי אותה הכיצד זה יתכן, שהרי היא עובדת איתו בעסק.

היא הסבירה שהיא עובדת עד 15:00 וממהרת להוציא את בנה מגן הילדים ומשם הביתה, ואז לדעתה מתרחשים המפגשים.

“איפה הם מתרחשים?”, שאלתי.

“אינני יודעת”, ענתה, “אני רק בטוחה שיש לו רומן עם הסוכנת הזו”.

ניסיתי לדבר על ליבה. אמרתי לה שגם אם אביא לה הוכחות לא כדאי למהר ולהתגרש. אפשר לדבר, ללכת לייעוץ טיפולי ואולי לפתור את הבעיה ולצאת מחוזקים מכך.

אבל היא עשתה תנועת אצבע לצד הראש. “אתה נורמלי?”, שאלה ונעלמה.

למחרת בבוקר המתנתי למוני סמוך לביתו, שכונת וילות חדשה במערב ראשון לציון.

אם תשאלו למה לא המתנתי לו ליד העסק, אסביר לכם. כבר קרו מקרים בעבר שלקוחותיי היקרים התעקשו כי שעות מסוימות במהלך היום הן “בטוחות”, ולאחר יומיים ושלושה של מעקבים, ללא תוצאות, המלצתי על בדיקת השעות ה”בטוחות”, ודווקא אלו התגלו כשעות הפעילות. לכן, כשענת התעקשה שמוני אמנם מגיע לבד לעבודה מאחר ועליה לשלוח את הילד לגן הילדים, אבל מדובר בשעות “בטוחות”, די היה בדוגמא קטנה על מקרה דומה והיא אישרה לי לעבוד כפי שרציתי.

לאחר חצי שעה של תצפית יצא מוני מביתו המפואר. הוא נכנס לג’יפ החדש שלו, הניע אותו והחל בנסיעה.

כעבור  10 דקות הגיע למוסך. ענת הגיעה לשם שעתיים אחריו.

ענת סיפרה לי שלעיתים מוני יוצא להתקנת חוץ, ולכן החלטנו שנעקוב אחריו במשך יום שלם באופן רצוף, גם בשעות בהן היא איתו במוסך.

כשיצא לעבודות חוץ הוא אכן עסק בהתקנות, ואחריהן חזר למוסך.

בצהריים נפרדה ממנו ענת ועזבה את המוסך והוא נשאר שם לבד.

עברו 3 שעות נוספות. הערב ירד. מרכז העסקים בו מוקם המוסך הלך והתרוקן. היתה לי תחושה שמשהו הולך לקרות…

לא טעיתי !

הסוכנת המדוברת הגיעה. נהוגה ברנו אקספרס מצועצעת עם המון מדבקות ואורות מנצנצים.

הנשיקה שהדביקה למוני על שפתיו נקלטה יפה מאוד במצלמת הוידיאו שלי. זו היתה למעשה “הצהרת כוונות” על הבאות.

היא הפריעה למוני לעבוד אבל לבסוף הוא סיים.

ואז התרחש הבלתי צפוי. מוני לחץ על כפתור על הקיר שהוריד תריס חשמלי. התריס ירד לאט, לאט, לאט, לאט… והופ, העסק היה מוגף לחלוטין. מוני והסוכנת נשארו בפנים…

בן זונה… סיננתי, בן זונה…

יצאתי מהרכב שלי במהירות וסרקתי את הבניין. לאחר בדיקה ארוכה נואשתי. לא מצאתי אף חלון, פירצה, פתח שיאפשרו לי לתעד את אשר קורה שם בפנים, וברור שהיה שם אקשן, אחרת למה הוא הוריד את הדלת?

לא ידעתי את נפשי מרוב עצבים.

התקשרתי לענת ושאלתי אותה על כניסה כזו או אחרת, על חלון סמוי שנעלם מעיניי…

לא עזר כלום. ענת לא חידשה לי דבר. רק הצטערה כמוני.

כעבור שעה וחצי עלתה דלת המוסך בחזרה למעלה. האור נדלק. מוני והסוכנת נראו כמו אחרי מלחמה…

ידעתי שפספסתי את המשגל שהיה שם.

הסוכנת נפרדה ממנו  בנשיקה ארוכה ובחיבוק צמוד צמוד…

לכאורה זה אמור להספיק לכל לקוחה שחושדת בבעלה. נשיקות לוהטות, חיבוקים, דלת נפתחת, אור כבה, אור נדלק…

אבל לא אצלי !!!

למחרת ישבה ענת במשרדי וצפינו יחד  בקלטת הוידיאו. ראיתי בעיניה שהיא מאוכזבת. היא ציפתה לראות יותר מזה.

הבטחתי לה שביום המעקב הבא אהיה מתוחכם יותר.

עברו יומיים נוספים. ענת התקשרה אלי בבוקר והודיעה שנתפסה בשפעת ולכן לא תגיע לעבודתה ויש לה הרושם שמוני דואג יותר שהיא תישאר בבית כדי שיוכל לחגוג עם הסוכנת, מאשר כדי שתבריא.

הבטחתי לה שאהיה במוסך תוך שעה.

כעבור שעה הגעתי למוסך ביחד עם עדי הטכנאי שלי. עדי היה בחור מוכשר. לאחר שהסברתי לו על התכנית שלי הוא אילתר תוך דקות פיתרון שהתאים לדמיון המפותח שלי.

נכנסתי עם הרכב שלי למוסך. עדי חיכה בחוץ עם הרכב שלו. הסברתי למוני שיש בעיה במערכת השמע של הרכב וביקשתי להחליף את הרמקולים ולשפר את מערכת האזעקה.

סיכמנו על מחיר ומוני הבטיח שהרכב יהיה מוכן אחר הצהריים.

אמרתי לו שאני לחוץ על הרכב, אבל אחכה עד אז.

עברו 10 דקות והייתי ברכב של עדי, צופה במעשיו של מוני ונותן למצלמות לעבוד.

ברכב של עדי, עילוי בתחומו, לא הייתי צריך להחזיק ביד את המצלמה. בכל חלון ברכב היה וילון כהה, בכל וילון הותקנה מצלמה קבועה זעירה. כל המצלמות חוברו למכשיר וידיאו שהיה חבוי תחת המושב האחורי. די היה לכוון את חלון הרכב לכיוון הרצוי ואז אפילו לצאת מהרכב, והכל היה מתועד מכל הכיוונים של האובייקט.

יום המעקב היה ארוך ומייגע. בצהריים מוני הזמין 2 פיצות גדולות לעובדיו ולו. כולם אכלו ושתו, והסוכנת לא היתה בכיוון.

חששתי שהחשד של ענת לגבי היום לא נכון. התאכזבתי.

השמש החלה לשקוע, אחרון הפועלים הלך לביתו. מוני נשאר לבד במוסך, עובד על הרכב… שלי.

חייגתי אליו. “שלום, מדבר יוסי” (לפעמים זה שמי האמצעי). “תשמע, אני מתעכב ולא אוכל להגיע היום לקחת את הרכב. אפשר להשאיר אותו אצלך עד הבוקר? אבל בפנים – לא בחוץ. שלא יגנבו אותו…”, אמרתי לו מחייך מבעד לטלפון וקורץ לעדי שהיה עסוק בפיתה עם פסטרמה וחומוס.

מוני היה נחמד והסכים ללא היסוס.

ואז היא הגיעה…

החנתה את רכבה קרוב לפתח המוסך ויצאה ממנו, כולה הוד והדר.

הג’ינס היה כל כך מתוח עליה עד שנראה היה שהיא גדלה איתו מאז גיל 12. היה לה ישבן… חבל על הזמן… והיא ידעה לנענע אותו…

מוני קם לעברה וחיבק אותה חזק, ידיו מלטפות את ישבנה ולשות אותו.

“בן זונה…”, סיננתי.

“בת זונה…”, סינן עדי, ושנינו ניגבנו את שאריות הריר מזווית הפה…

כשדלת המוסך ירדה מול פרצופנו לא הפסקתי לחייך.

“אני מקווה שאתה עוד זוכר לעבוד”, אמרתי לעדי.

“אם זה עובד אני מקבל העתק?”, שאל.

“שב בשקט”, נתתי לו “לטיפה” חזקה על עורפו.

ביקשתי ממנו שיסיע אותי לביתי, מוותר על “טקס הישבן” כשהיא תצא מהמוסך… סמכתי על עדי שהוא ביצע עבודה טובה.

למחרת בשעה 10:00 בבוקר הגעתי למוני.

“היית לחוץ ובסוף לא באת”, חייך אלי.

חייכתי חזרה. אילו ידעת למה הרכב נשאר אצלך, אמרתי לו בלבי.

שילמתי לו על השירות (יקרן הבן זונה) ונסעתי מיד למשרדי.

בחניון הצמוד למשרד פתחתי את תא המטען. הרמתי את מכסה הגלגל הרזרבי ושלפתי את הוידיאו. הוצאתי את הקלטת ומיהרתי לחדר הצפייה.

הכנסתי את הקלטת, הרצתי לאחור ולחצתי על play.

“וואי… וואי… וואי…”, שאגתי לתוך חלל החדר.

כולם מיהרו לחדר הצפייה ותוך שניות השתלבו באווירה הכללית. “וואוו… איזה ישבן…”… “תראו את התחתונים שלה”… “זה לא תחתון זה חוט”… “מדהים”…

עוד באותו ערב הראיתי לענת את הקלטת בה נראים השניים משתגלים על מכסה המנוע של הרכב… שלי…

המצלמה שעדי הטכנאי הסליק בתוך המראה הפנורמית, כשהיא מכוונת כלפי חוץ, עבדה בצורה מדהימה.

ענת הייתה מרוצה מהתוצאות. גם אני הייתי מרוצה, כמובן מסיבות אחרות…

עברו מספר חודשים… בעצם כמעט שנה. משהו השתבש במערכת האזעקה שלי. באופן אוטומטי נכנסתי למוסך של מוני. בשנייה הראשונה כשהפקידה פנתה אלי, נעתקה נשימתי. הסוכנת הפכה לפקידה…

ענת ומוני, הסתבר לי אחר כך, התגרשו.

עכשיו כבר לא היה צורך לעשות את זה במוסך.

הם אפילו כבר הספיקו להתחתן…

 

 

חפשו אותנו ב-  ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il