גן עדן בקניה // עו”ד אייל סברו

ריקי היתה אישה בשנות החמישים המוקדמות לחייה. אישה נאה, מטופחת ובעלת גוף חטוב. כשהגיעה למשרדי יחד עם חברתה, לקוחה וותיקה שלי, קשה היה לא להתרשם ממראה האישה שמולי. נשים כמותה, חשבתי לעצמי, אינן יודעות מחסור והפרוטה מצויה בכיסן.

החברה פתחה בהסבר: “ריקי נשואה למדריך טיולים. הוא נמצא יותר בחו”ל מאשר בארץ ומגיע לכאן אחת לשבועיים לערך. בתקופה האחרונה היא חושדת שיש לו מישהי קבועה באיזו מדינה רחוקה”.

“איזו  מדינה? ולמה את חושדת?” שאלתי את ריקי.

“כבר שנה הוא עובד על קו תל-אביב-קניה”, סיפרה ריקי. “בעבר היה מגיע הביתה פעם בשבועיים, אחר כך פעם בחודש, והשבוע הוא הודיע לי שמעתה ואילך יגיע רק פעם בחודשיים. משהו אומר לי שזה לא רק עבודה”, היא פרצה בבכי.

צירפתי את רעייתי לקניה לצורך סיפור הכיסוי.

כעבור יומיים היינו על המטוס של אל על למומבסה שבקניה, מצוידים בוידיאו ומצלמות משוכללות, טלפון לווייני (מאחר שידעתי שהקשר במדינות העולם השלישי עם מדינות אחרות לוקה בחסר) והרבה מצב רוח.

כעבור 5 שעות מייגעות של טיסה ולחות איומה הגענו לבית המלון הטוב ביותר בעיר.

אין ספק, האינטרנט לא משקר.

לא בזבזתי זמן. כעבור שעה קלה ישבתי בלובי המלון יחד עם אודי, הנחקר שלנו, מדריך טיולים ישראלי, המתגורר לדבריו 5 שנים בקניה ולא היה בישראל כבר שנתיים.

הוא פרש בפנינו את פרטי המסלול לימים הבאים: ספארי בשמורת המסאי, טיול לאי יפה, שלדבריו זה גן העדן עליו דובר בתנ”ך, ועוד ועוד.

לאחר התייעצות החלטנו לבחור בגן העדן…

למחרת ב-07:00 בבוקר (עבודה או לא?) התייצבנו בפתח המלון. מונית מקומית המתינה לנו ביחד עם אודי החייכן.

היה מאלף וגם מעלף. זמן רב לא הלכתי למרחקים כאלה. הלחות קצת הרגיזה, והילדים הקטנים שכבר למדו לצעוק “שֶקֶל”, שֶקֶל” קצת הורידו לי את החשק לצאת לעבודות נוספות שם בעתיד. ואצלנו תמיד יש.

תיעדנו את אודי במהלך כל היום. פעם איתי, פעם עם אשתי, פעם לבד, פעם על רקע נהר גועש…

הכל הלך לפי התכנית.

בסוף היום הארוך נפרדנו ממנו לשלום. כשעמדנו בפתח המלון גלגלתי שטר של 100$ ודחפתי לכיסו. הוא החוויר מתדהמה כשראה את הסכום על השטר. ועל מנת לסבר את האוזן, בקניה משתכר פועל יצור מקומי 70$ לחודש…

למחרת קבענו לצאת לטיול ספארי בן יומיים. סיפרתי לאודי שאני בעל מפעל יהלומים שמרוויח לא רע. הוא שאל המון שאלות, וחני, אישתי, שכבר התרגלה לרעיון, עזרה לי בתשובות מהירות ולא אחת הצילה אותי משאלותיו החטטניות של הישראלי המצוי.

בסוף היום השני חזרנו למלון כמהים למזגן ומיטה נוחה. הפעם דחפתי לכיס של אודי 200$. הוא היה בהלם, חיבק אותי בחוזקה והבטיח לקחת אותנו למועדון לילה משגע.

למחרת היינו כל היום בחוף הים הפרטי של המלון. ים, שמש וצעירות יפהפיות שפיזזו לפנינו.

בינתיים לא ראיתי בחברתו של אודי אף אישה. גם לא גבר.

בשעות הערב המאוחרות, לאחר מקלחת טובה וארוחת ערב דשנה אסף אותנו אודי למועדון לילה.

נהניתי מהרקדניות המעורטלות, אבל שמחתי יותר כאשר בסוף המופע, קצת לפני חצות, הזמין אותנו אודי לכוס קפה בביתו.

חייכתי חיוך קטנטן לחני והנהנתי בהסכמה.

תוך רבע שעה הגענו לשכונת המעמד הגבוה. שוער כהה עור פתח לנו שער חשמלי גדול וקידם את פנינו בברכה וחיוך.

ביתו של אודי היה מדהים! בית פרטי עם בריכת שחייה בסלון, פסלים ענקיים פזורים בכל פינה, וריהוט עץ  עתיק בכל הבית. הייתי נפעם.

כשזירזתי אותו להכין את כוס הקפה המיוחלת, אמר: “אני? מה פתאום?” ואז זרק את הפצצה וקרא בקול: “שאדה… שאדה…”.

מהקומה השניה הגיחה בחורה צעירה, כבת 25 לערך, יפיפייה, דקת גזרה, עיניה ירוקות ענקיות, חזה גדול ומוצק וחיוך חושף שיניים לבנות.

“שלום”, היא אמרה במבטא זר.

“תכירו את שאדה”, אמר אודי, “בת זוגתי מזה שנה. דוגמנית מקומית”.

בסיור שהזוג ערך לנו בבית מצאתי את עצמי פעור פה. בחדר מעוצב במיקי מאוס שכבה ילדה כבת חצי שנה, תינוקת מקסימה, עיניה עיני הדוגמנית וגוון עורה בהיר.

“זאת הבת שלי”, אמר, “האוצר החדש שלי. רוני שמה”.

הייתי נפעם.

“אני חייב לצלם את היפהפייה הזו”, אמרתי ושלפתי את מצלמת הוידיאו הקטנה.

מנצל את מבוכתו של אודי, תיעדתי את  רוני הקטנטונת, את שאדה הדוגמנית, אותו ואת הבית המפואר.

בשלב זה כבר הרגשתי שמתוקף היותנו חברים וידידים בנפש, אני  יכול להרשות לעצמי לשאול אותו על עצמו, וביקשתי ממנו שיספר לי על סוד הצלחתו בקניה, תוך שאני לוחץ על כפתור ההקלטה במצלמת הוידיאו הסמויה שלי.

“שמע”, אמר לי, “אני מדריך טיולים המון שנים. חייתי חיים יפים, גידלתי 3 ילדים. הקטן השתחרר מצה”ל זה מכבר. לפני שנה לערך הכל השתנה. הגעתי הביתה יומיים לפני התאריך שהייתי אמור לחזור. ההפתעה היתה גדולה. תפסתי את אשתי עם הבוס שלה עושים אהבה בחדר השינה שלנו… בזמן שאני שמרתי אמונים, ובאמת שמרתי אמונים שנים, עם כל הזונות בהולנד, והיפהפיות של ספרד, תמיד חיכיתי לחיבוק של אישתי, שנראית טוב, אגב. כשנגמר שק הדמעות החלטתי לבקש מסוכנת הנסיעות שלי שתציע לי מקום בו הנשים לא עושות קרניים לגברים. מאז אני כאן”.

על גירושים הוא לא חשב אפילו.

חזרתי ארצה והצגתי את הממצאים בפני ריקי וחברתה.

הן היו בהלם. ריקי נטלה ממחטה שהגישה לה החברה וניגבה את הדמעות.

בשקט היא הוציאה פנקס צ’קים ושילמה את שכר הטרחה, כולל הטיפים שנתתי לבעלה.

אמינות היא א’-ב’ ביחסי לקוח-חוקר פרטי וריקי הפרה אותה.

לפני שנפרדנו שאלתי אותה מה היא מתכוונת לעשות. “אל תדאג”, היא אמרה, “סידרת לי את המשך החיים”.

מבדיקה קצרה שערכתי התברר שריקי קיבלה גט מבית הדין הרבני בתל אביב. התמונות שצילמתי בקניה עזרו לה לא להישאר עגונה כל חייה.

אודי לעומת זאת, הוא אב לבן נוסף, כהה עור אמיתי, ובעל עסק מצליח לתיירות במומבסה, קניה.

ואצלי במשרד עומדים פסלי עץ קטנים, מזכרת מאותו טיול נחמד לקניה.

חפשו אותנו ב-   ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il