מה קורה לילדה // עו”ד אייל סברו

סווטה ואולג התיישבו מולי במשרד.

זוג בתחילת שנות ה-40, עלו מאוקראינה לפני 3 שנים לערך עם בתם  היחידה לנה.

הקליטה לא היתה קלה. אולג, מנתח מוח באוקראינה, התקשה למצוא עבודה במקצועו. הוא עבר הסבה ועובד כרופא בחדר מיון, 17 שעות ביום בממוצע. סווטה, פרמקולוגית במקצועה, השתלבה, אף היא בקושי, כרוקחת ברשת גדולה.

עם הזמן  רכשו בית ורכב חדש בעזרת זכויותיהם כעולים.

את בתם לנה בת ה-15 גידלו כמיטב המסורת. היא לא היתה בעייתית. עכשיו, כשישבו מולי, ידעו לומר כי בדיעבד הם מכים על חטא על שלא הקדישו קצת יותר לקשיי הקליטה שלה בבית הספר החדש, ברכישת השפה, רכישת חברים.

“חשבנו שהיא התגברה על הקשיים”, אמרו, “אבל כנראה שלא…”.

לנה השתנתה בזמן האחרון. היא מתקשה להתעורר בבוקר והמורה המחנכת מרבה לשלוח להורים מכתבי תלונה על התנהגותה.

המון ויכוחים בבית.

“זה נראה היה כמו בעיות של גיל ההתבגרות”, אמרו.

כשזה החמיר באו אלי.

למען ההגינות אומר שגם לי זה נראה כמו בעיות אופייניות לגיל, אבל משהו בסיפור שלהם אמר לי שיתכן והם יודעים למה הם אצלי.

יודעים משהו? מרבית לקוחותיי – כשישבו אצלי בפעם הראשונה, גם כשסיפרו הכל, כולל הכל, על הפרטים הכי אינטימיים בחייהם – תמיד החסירו פרטים כאלה ואחרים. אולי בשביל לשמור לעצמם עדיין טיפ טיפה של פרטיות.

הצעתי להורים לבצע 3 ימי מעקב אחר שיגרת יומה של הגברת הצעירה. פעם בבוקר, פעם בצהריים ופעם בסוף שבוע.

הם אימצו את החלטתי ולחצנו ידיים.

למחרת בבוקר ישבנו עוקביי ואני על לנה.

היא יצאה מביתה ב-7:30 בדיוק. ילדה מתבגרת, מפותחת, עם פנים של בובת ברבי. לבושה ג’ינס צמוד, חתוך בברכיים, בירכיים ובשיפולי הישבן, חולצת בטן שהבליטה בטן שטוחה ופירסינג בולט בפופיק.

10 דקות הליכה והיא הגיעה לבית הספר.

בדרך התחברה עם שתי בנות נוספות, יפות לא פחות.

כשנכנסו לשער בית הספר, התמקמנו סמוך לשער היציאה והמתנו.

והמתנו… והמתנו… והמתנו…

עד שעות הצהריים המאוחרות, אז יצאה משער בית הספר בלוויית שני בנים ושתי בנות נוספות.

עקבנו אחריהם.

כעבור 10 דקות חתכו שניים מהחבורה, בן ובת, ופנו לרחוב צדדי. אחר כך נפרדה מהם בנשיקות בת נוספת. לבסוף נותרו לנה ונער.

השניים צעדו צוחקים, קופצים אחד על השני, מתקוטטים בבדיחות הדעת. בקיצור, ילדים טיפוסיים.

הכיוון לא היה “הביתה”.

כשהם נעצרו ברחוב צדדי והחלו מתנשקים, נשענים על מכונית חונה, חייכתי. ילדים… אתם יודעים.

הנשיקות היו אמנם לוהטות, לא בדיוק נשיקות של “ילדים”, אבל בכל זאת זה עדיין היה בגדר הנורמלי.

הם המשיכו להתגפף עד שנעצרה לידם פיאט ישנה. ישבו בה שני צעירים בשנות ה-20 לחייהם. לנה והילד התכופפו לחלון הנהג והחליפו מילים עם השניים ברכב. כעבור 2 דקות התיישבו בספסל האחורי והרכב נסע.

נדרכתי.

כשעלו על איילון לכיוון תל אביב, נדרכתי יותר. ואז הגיעו סמוך להילטון. לנה יצאה מהרכב בלי תיק הלימודים שלה, ונכנסה לגן העצמאות הסמוך…

הזדעזעתי. גן העצמאות היה ידוע כמקום מפגש של הומואים וזונות. מה יש ללנה לעשות שם? אפילו אותי היא הפתיעה.

קפצנו אחריה.

הנער ושני הבחורים המתינו לה ברכב שעמד סמוך לתחנת דלק מוצלת.

צעדתי מאחוריה. 50 מטר הפרידו בינינו. בידי החזקתי עיתון. כשנעצרה, התיישבתי על ספסל סמוך ופתחתי את העיתון.

הבחנתי בעוקביי שהספיקו להסתתר בינות לשיחים.

היא הביטה ימינה ושמאלה ונראתה ממתינה למישהו.

ואז הוציאה חפיסת סיגריות ומצית מהכיס הקדמי והציתה לעצמה סיגריה דקה ארוכה…

יפה, יפה, אמרתי לעצמי, לא ידעתי על כך קודם. כנראה שגם הוריה לא.

היא המתינה בעמידה, משחקת בשיערה הגולש הארוך.

כשהבחינה בגבר מבוגר מתקדם לכיוונה, מיהרה אליו.

הגבר, שבנקל יכול היה להיות סבא שלה, פרש את זרועותיו מולה. כשקפצה עליו הוא תפס את ישבניה בידיו ולש אותם כבצק פריך…

המצלמה הסמויה שלי עבדה.

ואז החלו השניים לצעוד יד ביד.

כעבור 10 דקות של הליכה נכנסו לקרייזלר מסחרית חדשה ונוצצת שחנתה סמוך לים. לנה נכנסה דרך הדלת הצדדית. הזקן הניע את הרכב והחל בנסיעה.

מיהרנו אחריהם.

לאחר 5 דקות נסיעה נעצר הרכב בחניון חשוך.

הזקן יצא מהרכב וחזר פנימה דרך הדלת הצדדית…

סימנתי לעוקביי את הסימן המוסכם של “להתקרב בזחילה”. זחלנו לעבר הרכב עד שיכולנו לשמוע את דבריהם של השניים.

“מתוקה שלי… יפה שלי”, נשמע הזקן ממלמל.

הפעלתי את מבזק האינפרא אדום של המצלמה שלי והרמתי אותה לכיוון החלון האחורי, שלא היה כהה ככל החלונות. אני עצמי נשארתי מכופף צמוד לאגזוז.

הצלחתי לשמוע אותו גונח…

בן זונה ! סיננתי לעצמי. יכולה להיות הנכדה שלו…

השניים שהו ברכב כ-20 דקות לערך.

עוקביי צילמו מלפנים ומהצד, אני מאחור. לא יכולנו לראות מה קורה בתוך הרכב, אבל מצלמות האינפרא אדום שלי עבדו בהחלט, והרבה.

כעבור 20 דקות יצא המבוגר מהדלת הצדדית וחזר למושב הנהג.

זחלתי לאחור, לאט לאט, והסתתרתי מאחורי רכב סמוך שעמד שם.

הזקן הניע את רכבו והוריד את לנה סמוך לרכבם של הצעירים שהמתינו לה בתחנת הדלק, מעשנים.

היא חזרה לרכב  ומיד שלפה מכיסה שטר של 200 ₪ אדום. כולם צהלו.

ידעתי שהתיק “סגור”. לא היה צורך ביום מעקב נוסף. יכולתי להסביר להורים בנקל מה קורה עם לנה.

החבורה נכנסה לנתיבי איילון ואנחנו אחריהם.

כשחלפו על פני הכניסה לעיר מגוריהם, נדרכתי שוב.

כשנכנסו למחלף לוד, כבר ידעתי מה עומד לקרות.

הרכב נכנס לשכונה ערבית מוכרת ונעצר ליד בית גדול מוקף חומות בטון. הנער שהתנשק קודם עם לנה קפץ מהרכב ותוך חצי דקה חזר מדלת צדדית של הבית, אגרופו קמוץ.

ידעתי שרכש סמים. עדיין לא ידעתי מאיזה סוג.

משם נסעה החבורה בחזרה לעיר מגוריהם, אנחנו אחריהם.

כשפנו לשכונה וותיקה ומוזנחת, כבר לא ידעתי למה לצפות.

המתנתי.

החבורה נעצרה ליד קרוון  שעמד בחצר של בית ישן. הארבעה קפצו מהרכב ונכנסו לתוכו.

התחלתי לחשוב איך אני נכנס לתוך השטח, אבל כבר לא היה צורך. הם יצאו מהקרוון, התמקמו תחת סככת צל שהיתה מתוחה לצידו, התיישבו על ארגזי עץ ופתחו בקבוק וודקה…

“תשמע” אמרתי לדני, העוקב שלי, “הילדה הזו לא מפספסת כלום…”.

הם הפעילו מוזיקה בקול גבוה, שירים רוסיים, שתו וצחקו.

השעה היתה שעת ערב מוקדמת. אף אחד לא חשד בשלושת הרכבים שחנו סמוך, בתוכם הסתתרנו, מתעדים הכל.

לאחר שסיימו עם השתייה הם ניגשו לדובדבן שבקצפת…

משטח שיש קטן הובא אחר כבוד מתוך הקרוון והצעיר שנהג ברכב סידר עליו את האבקה הלבנה ב-4 שורות קטנות וצרות.

מיקדתי עליהן את עדשת הזום במצלמה. קוקאין!! סיננתי לעצמי. מניאקים !!!

היום הגיע לסיומו. לנה נכנסה לביתה בשעה 20:00 לערך.

“מחר נדבר”, אמרתי לאמה שהתקשרה אלי ב-22:00 באותו ערב, והמשכתי לצפות בקלטת הוידיאו בילדה הקטנה של אמא ואבא, מבצעת ברכב מין אוראלי לזקן.

איך מספרים את זה להורים… איך מראים להם… אולי אגנוז זאת? אבל לשם כך שילמו לי…

המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראשי.

כשנכנסתי לביתי ב-01:00 לפנות בוקר, כולם כבר היו ישנים. הבית היה שקט.

טיפסתי לחדר של רז הקטן שלי, בן 6 כמעט, ילד מקסים שלי. הבטתי בו ארוכות ישן שנת ישרים.

אחר כך ניגשתי לחדר של אור הקטנה שלי, בת שנתיים בלבד. הבטתי בה.

התמונות של לנה מסניפה קוקאין לא יצאו לי מהראש.

היזהרי לך, אמרתי לאור בלבי, מביט בה, היזהרי לך.

אותו לילה לא נרדמתי…

חפשו אותנו ב-

את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il