חיוך של אושר // עו”ד אייל סברו

אריה היה בשנות השלושים המוקדמות לחייו, מכונאי רכב במוסך מרכזי במרכז הארץ. נמוך ושרירי, כפות ידיו שחורות גם לאחר שטיפה ארוכה במים וסבון, עדות לעבודה הקשה שבה עסק בעשר השנים האחרונות.

אשתו אביבה היתה ספרית. כשהמצב הכלכלי במשק התדרדר, היא נאלצה לסגור את המספרה ולפרוס צ’קים לשלטונות המס על חובות שלא שילמה.

אריה השתכר 5,000 ש”ח נטו בחודש, שמהם שילמו 2,000 ש”ח עבור משכנתה, 600 ש”ח לגן העירייה, ומהשאר חיו חיים צנועים.

הכל היה בסדר, עד לפני חצי שנה לערך, אז התחיל אריה לשים לב שאביבה נושאת בארנקה סכומי כסף שלא ידע מניין הגיעו.

תחילה אמרה לו שזה כסף שחסכה בצד, אחר כך הוא שם לב שהחליפה את הקומקום החשמלי לחדש מבלי שנתן לה כסף ומבלי שנפרע צ’ק מחשבונם. גם בגדים חדשים קנתה.

בכל פעם ששאל אותה מאיפה היה לה כסף לכך, הרגיש שהיא מהנדסת אותו.

ניסיתי לברר איתו על אפשרויות למקור הכסף. משלא עלה בידי, הבהרתי לו כי הדבר אינו מהווה עילה לחקירה. ביקשתי שיבדוק שוב, אולי באמת מדובר בכסף שחסכה בעבר?

אריה עמד על דעתו.

“ומה תגיד אם אספר לך שאתמול הבחנתי בטבעת יהלום חדשה על האצבע שלה?”

“אתה בטוח?”

“כן!” הוא השיב.

עכשיו כבר לא היה לי מה לומר לו.

סיכמנו את פרטי החקירה. קיבלתי ממנו פרטים על אביבה ותמונה שלה ונפרדנו כידידים, תוך הבטחה שלי שכבר מחר אבצע מעקב אחר אשתו.

ואכן כך עשיתי.

בשעות הבוקר המוקדמות כבר המתנתי סמוך לביתם.

תיעדתי את אריה נכנס לפיאט פונטו שלו, מניע את הרכב, מסתכל לצדדים ומחפש אותי (וכמובן לא מוצא) ויוצא לדרכו.

הלקוחות שלי אוהבים תמיד לראות את עצמם מתועדים באופן סמוי מבלי שהבחינו בכך. אחר כך, כשהם רואים את בן זוגם במעלליו, הם כבר פחות מחייכים.

לאחר שאריה נסע חשבתי על המקרה שלו ועל חשדותיו. היו לי בעבר מקרים כאלה, זוגות שנשואים באושר אבל לא כל כך בעושר, אשר המצב הכלכלי הדחוק הוביל אותם ליצור קשר רומנטי למטרות כלכליות. אחד עשה זאת עם המנהלת שלו – מבוגרת ומקומטת אבל עשירה, אחרת עשתה זאת עם המעביד שלה – זקן, אבל עשיר כקורח…

התפללתי בשביל אריה שזה לא המקרה.

עד לשעה 12:00 בצהריים לא קרה דבר.

ב-12:30 לערך הבחנתי בגבר כבן 50 נכנס לבניין המגורים בן 4 הקומות שבו התגוררו אריה ואביבה.

סימנתי לדודי העוקב שלי שיביט פנימה. הוא לקח מהרכב ערימת דפי פרסום לשירותים של טכנאי מחשבים לבית – כאלה היו בשפע במשרדי – והחל לחלק אותם בתיבות הדואר בבניין של אביבה. אמנם מספר הנייד שצוין שם כבר מזמן לא היה פעיל, אבל כך הוא היה יכול לראות בדיוק לאן ולאיזו דירה נכנס האיש.

אותו איש נכנס לבית של אביבה.

“בינגו”, לחש לי דודי ישירות לאוזניית מכשיר הקשר שהייתה תחובה באוזני.

“בינגו”, עניתי לו.

עכשיו נותר רק להמתין שהאיש יצא ולראות מיהו.

כעבור שעה ו-40 דקות הוא יצא. כאמור, כבן 50, גבוה, עם כרס קטנה, מקריח ופנים מחייכות. החיוך שהיה נסוך על פניו כשצעד לעבר רכבו אמר לי משהו. זה היה החיוך המוכר של אלו שיצאו מחדר בית המלון לאחר מפגש עם המאהבת…

תיעדתי אותו כשנכנס לפונטיאק שלו ורשמתי את מספר הרכב.

הייתי מרוצה מהתפיסה, פחות מרוצה בשביל אריה. אבל עבודה זו עבודה, ומה לעשות שלעיתים התוצאות מכאיבות.

עכשיו, כשנותרו למעלה מ-5 שעות מעקב שעליהן אריה שילם מראש, המתנתי תחת ביתו, רגוע יותר, ומוכן להציע לו את שלב ב’ של העבודה: אם יש חשד, או לחילופין, כמו במקרה שלנו, הוכחה שמישהו זר מגיע לביתך, זוהי סיבה טובה להטמין מצלמה סמויה בתוך הבית ולראות מה קורה שם.

עברה שעה נוספת של המתנה.

השעה הייתה כמעט 13:00 כשלבניין המגורים של אביבה הגיע גבר נוסף, נראה כבן 60. הוא עצר מול תיבות הדואר, הרכיב משקפי ראייה והחל לבהות בשמות הרשומים עליהן.

כבר ידעתי מה קורה…

אומר לכם ת’אמת, זה מין חוש שישי של בלש מיומן. נתקלתי במקרים כאלה בעבר, והמקרה של אריה התאים למקרים הקודמים.

סימנתי לדודי שיחזור מיד לתיבות הדואר עם ערימת הדפים.

כשהאיש ראה את דודי מחלק את הדפים בתיבות, הוא פנה אליו.

“אתה מכיר את משפחת רוב..?”

“דירה 2. הנה, רשום על האינטרקום”, ענה לו דודי ומיד עזב את המקום תוך שהוא לוחש לי: “בינגו! עוד אחד נכנס לבית שלה!”

חייכתי.

כשדודי חזר לרכב כבר ידעתי מה ישאל.

“מה, אתה רוצה להגיד לי שיש לה שני מאהבים?” שאל בתמימות אופיינית לקיבוצניק בן 22, קצין בסיירת מובחרת שהשתחרר זה עתה.

“לא, אתה לא בכיוון”, עניתי לו, “יש לה יותר מזה… היא עובדת בבית!” קרצתי לו.

דודי היה בהלם.

הסיפור של אריה על המזומנים בארנק, הקניות החדשות, והמצב הכלכלי הקשה, ביחד עם העובדה שבעבר היתה ספרית עם לקוחות, הובילו אותי לכיוון הזה כבר כשאריה ישב אצלי במשרד. אבל לכו תסבירו ללקוח שבא לספר על חשדות לגבי מאהב אפשרי, שייתכן שאשתו נפגשת עם גברים תמורת כסף – בבית או מחוצה לו, אין זה משנה. כמובן שלא העזתי, שהרי לא פעם אמרו לי שאני “קרימינל גדול”, אבל אף אחד לא יודע עד כמה…

הסברתי לדודי את כיוון החשיבה שלי.

כעבור כשעה יצא האיש המבוגר מהבניין, על פניו חיוך דומה לזה של ההוא מהבוקר…

הסברתי לדודי מה עליו לעשות. לחצתי “הקלטה” על הטייפ הדיגיטלי וטמנתי אותו בכיס חולצתו. “רוץ אליו”, אמרתי, “שחק אותה!”

דודי מיהר אחרי האיש, וכשזה היה רחוק דיו מהבניין של אביבה, נגע קלות בכתפו.

“סלח לי…”

האיש נעצר.

השניים גלגלו שיחה…

לפתע האיש האדים, ונראה שהתכוון לחזור לבניין של אביבה. ראיתי את דודי עובד קשה לשכנע אותו להימנע מכך, עד שהצליח, והאיש המשיך בדרכו.

בדרך חזרה לרכב עשה לי דודי תנועות בכף ידו, כאומר “וואי… וואי”.

“נו, מה היה? ספר”, דחקתי בו מיד כשנכנס לרכב.

דודי לחץ על כפתור ההשמעה וזה נשמע בערך כך:

הוא עצר את האיש ושאל אותו אם כרגע ביקר את זאת מדירה 2. כשהאיש סירב לענות, הוא אמר לו שגם הוא נהג לבקר אצלה, עד לפני שבוע, כשהבין שנדבק ממנה במחלת מין קשה.

בשלב זה אישר האיש שאכן היה אצלה.

דודי המשיך וסיפר שאותה אישה הדביקה את כל השכונה, וכי זה פשע שהיא לא מספרת שהיא חולה ב”מנדבושקס”…

אז כבר האיש רתח, וסיפר גם כמה שילם.

דודי הדליק אותו עוד יותר כשאמר לו שהוא שילם חצי מחיר, ואז האיש רצה לחזור אליה.

“מילא מחלת מין, אבל גם לקחה לי כפול כסף?” הוא זעם ורטן ישירות לטייפ הסמוי.

התגלגלתי מצחוק. צעיר – צעיר, קיבוצניק – קיבוצניק, נאיבי – נאיבי, אבל מוכשר! הוא הצליח להוציא מהאיש אישור לכך שהוא יצא ממשגל לוהט עם אישה נשואה ואף שילם לה 500 ש”ח עבור כך. עכשיו אריה כבר לא צריך מצלמה בתוך הבית.

ישבתי ליד הבית של אביבה עד שאריה חזר מעבודתו. הבטתי בו יוצא מרכבו, עם בגדיו הכחולים וידיו השחורות. לא יכולתי שלא לרחם עליו…

למחרת בבוקר, כשאביבה חשבה שאריה בעבודה, הוא ישב בחדר הצפייה במשרדי. כשראה את קלטת הוידיאו של יום המעקב ושמע את השיחה בין דודי לאיש העצבני הוא היה בשוק, הוא רתח. ארבע כוסות מים שהגשתי לו לא הצליחו להרגיע אותו.

הוא ביקש להתקין מצלמה בביתו. רק לאחר שהסברתי לו איך לפעול מול אביבה ואיך להגיד לה שהוא יודע הכל ואיך להוציא ממנה גם מה שלא ידע, ומשום שמצבו הכלכלי לא היה בשמים, הוא הסכים לעצתי, לקח את דוח החקירה וקלטת הוידיאו ונפרד ממני.

עכשיו חיכיתי לטלפון ממנו.

זה הגיע כעבור שבוע. תחילה התנצל על שלא התקשר כבר למחרת, אחר כך סיפר מה קרה שם.

הוא ישב עם אביבה ואמר לה שהוא יודע הכל. תחילה היא הכחישה, אבל כשהציג בפניה את התמונות של שני הלקוחות שהיו אצלה באותו יום, נכנעה והתחילה לזמר.

היא סיפרה לו שהרגישה שהמצב הכלכלי על הפנים, ושהיא לא עוזרת בכלכלת הבית, ושחשבה איך לתרום בכל זאת. בצר לה, פנתה למודעה שחיפשה נשים המעוניינות ב”תמיכה” על בסיס קבוע. מדובר היה במשרד “תיווך” המקשר בין גברים שמוכנים לשלם ממיטב כספם, לבין נשים נשואות המעוניינות ב”מפגשים חד-פעמיים” ללא כל התחייבות.

בדרך כלל מדובר בגברים נשואים שלא מעוניינים בקשר קבוע עם מאהבת או בביקורים במכוני ליווי למיניהם. בביקורים חטופים כאלו אצל נשים נשואות, שמן הסתם רוצות לשמור על הדיסקרטיות שלהן, יוצאים כל הצדדים מרוצים.

אביבה סיפרה לאריה הכל. היא סיפרה שהחלה לעסוק בכך לפני שנה (אבל אריה התחיל לחשוד רק אחרי חצי שנה), סיפרה שחסכה עשרות אלפי שקלים, ואף לקחה אותו לבנק שבו פתחה חשבון והפקידה את כל הכספים שהרוויחה.

היא ביקשה סליחה, התחננה, הודתה שטעתה, ואמרה שרצתה להפסיק אבל הכסף הגדול פיתה אותה ובכל פעם שהגיע טלפון מה”מתווך” היא הסכימה לקבל את הלקוח.

אריה סיפר שכעת הוא יוצא לשבוע מילואים, וכי בזמן הזה הוא מתכוון להחליט לגבי עתידם המשותף.

ניסיתי לשכנע אותו שיסלח לה. אמרתי לו שהתנצלותה והכנות שלה מעידים על נכונות אמיתית מצידה ועל סיכוי טוב לזוגיות שלהם.

אריה הקשיב והבטיח לעדכן אותי.

עברו מאז מספר חודשים. לא שמעתי ממנו.

אתמול טיילתי עם משפחתי בקניון במרכז העיר. ראיתי אותם. הם הלכו שלובי זרועות, מטיילים יחד…

חייכתי חיוך גדול. חיוך של אחד ששמח על שחסך פירוק של משפחה נוספת.

חיוך של אושר.

חפשו אותנו ב-  ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il