הסיפור השבועי

חבר קיבוץ / עו"ד אייל סברו   ציון היה גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו.הכרתי אותו באחת ההרצאות שקיימתי בבתי הכלא. היו אלה הרצאות אודות החוקר הפרטי ופועלו, שקצת נועדו לשפר את התדמית הלא נעימה לעיתים שדבקה בנו עקב פרסומים אודות מעשים "לא יפים" של חוקרים פרטיים. רובם, אגב, כבר חדלו להיות חוקרים פרטיים.כשישבתי מול 20

  כלוב של זהב //  עו"ד אייל סברו   זהבית הייתה בשנות הארבעים לחייה, אישה נאה מאוד, בעברה השתתפה בתחרות יופי ארצית וזכתה בתואר משני, היא הייתה גבוהה, חטובה, שיערה ארוך שחור, אפה קטן וסולד ועיניה כחולות גדולות. היא ישבה למולי ומחתה את דמעותיה שזלגו ללא הרף. "אני מצטערת" אמרה לי תוך כדי קינוח אפה,

למטבע שני צדדים //  עו"ד סברו אייל סימה, אשה יפה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, ישבה על כוס קפה וסיפרה לי את סיפורה המצער. נשואה 27 שנים ליוסף מנהל מוסך, לפני שנה וחצי התחילה לרקוד בחוג לריקודי עם באולם המתנ"ס המקומי ביבנה. כעבור חצי שנה התאהבה בדודי גבר בן גילה גרוש ואב ל-2 בנות מקסימות. תחילתו

  מסע האימים של עמוס // עו"ד אייל סברו אורלי הייתה אישה בסוף שנות ה-40 לחייה.פקידה במוסך קטן באזור התעשייה בראשון לציון, אם ל-4 ילדים בוגרים, 3 מהם נשואים והרביעית, איריס, בת 15, התגוררה עמה.עמוס, בעלה של אורלי, היה נהג מונית ותיק. "טיפוס לא קל", היא הגדירה אותו. אחד שמתרתח מכל מילה שלא לטעמו. איש

לצה"ל באהבה  //  עו"ד אייל סברו   ציון היה גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, פרסי במוצאו ובמבטאו,בעל חנות נעליים סמוך למשרדי. את רעייתו יפה, הכרתי, אישה צנועה, נחמדה,שעשתה הכל כדי לעזור לבעלה בחנות הנעליים, במקביל לגידול ארבעת ילדיהם,שהגדולה בהם איילה הייתה בת 18.בוקר גשום אחד בדרך למשרד ביקש ציון להיכנס אליי, "יש לי בעיה אישית",