מחפשת את עצמה // עו”ד אייל סברו
הוא היה בסוף שנות ה-20 לחייו, פנים צעירות. יודעים מה? היו לו פני ילד, וחיוך תמים של ילד, ממש ילד.
אב לתינוק מקסים בן שנה, איתו הוא הגיע לפגישתנו.
ערן סיפר לי על חייו.
בן יחיד להורים מבוגרים שהצליחו להביא ילד לעולם לאחר שנים של הפריות וטיפולים. הם טיפחו אותו בחום ואהבה והעניקו לו את כל אשר ביקש.
את שירותו הצבאי עשה כקצין ביחידת תותחנים. היה חייל מצטיין. בתום שירות של שנה בקבע, נסע לטיול במזרח. כאשר חזר למד משפטים במכללה למנהל בתל אביב.
בגיל 26 התחתן עם יעל, הבחורה המקסימה שישבה לידו בכיתה. הם היו זוג מאוהב. כולם שמחו בשבילם. הוריו של ערן היו בעננים. כעבור שנתיים נולד בנם הקטן.
מאז עברה שנה של בעיות…
ערן סיפר לי שמאז הלידה יעל איננה אותה אישה. היא הפכה להיות קצרת רוח כלפיו, התנהגה בגסות, גם כלפי הוריו שמאוד חשובים לו.
כשסיפר לי על טלפונים מוזרים ושיחות חרישיות שלה בשירותים, שאלתי מיד על תדירות המין ביניהם.
“כבר חצי שנה אין…”, הוא השיב.
שאלתי יותר על הקשר המיני ביניהם. כשהבנתי שחל שינוי קיצוני ביחסיהם, התלבטתי. יתכן שזה תיק “שגרתי”, כלומר, יש מאהב, ויתכן שמדובר בתופעה השכיחה של “דיכאון לאחר הלידה”.
ערן חלק עלי לגבי האפשרות השנייה. “אישה בדיכאון לא מתחילה לצאת באופן קבוע אחת לשבוע עם חברות. זה דבר שלא היה בעבר. אישה בדיכאון לא קונה כל יום לבנים יקרים במאות שקלים, לא מסתירה הודעות S.M.S שהיא מקבלת. אני בטוח שיש לה מישהו. לכן אני פה”.
עכשיו כבר התלבטתי פחות. הסכמתי איתו. משהו כאן חשוד.
למחרת בבוקר המתנתי סמוך לביתם.
שכונה נאה, וותיקה, במרכז השרון. בית פרטי גדול ומפואר. ערן סיפר שהוריו הרעיפו עליו מכל טוב. כנראה שהבית היה חלק מה”כל טוב” הזה. כמה נחמד.
יעל יצאה מביתה בערך ב-10:30.
היא לבשה מכנסיים לבנות אופנתיות וחולצת בטן שחשפה פירסינג בטבור. היה לה גוף משגע והליכה אצילית. ביד אחת החזיקה סלקל ובו התינוק וביד השנייה תיק קטן אופנתי.
הניעה את רכבה ונסעה בחריקת בלמים.
כעבור חצי שעה של נסיעה הגיעה לקניון רמת אביב.
היא חנתה בחניון ונכנסה לקניון עם התינוק בעגלה. מיהרתי אחריה פנימה.
בקניון היא פגשה בחורה צעירה בת גילה. השתיים נראו נלהבות מהפגישה. הן טיילו בקניון, נכנסות לחנות זו, יוצאות מחנות אחרת, ועבדכם הנאמן אחריהן.
לאחר שעה של ביקורי סרק בחנויות (הן לא קנו מאום) התיישבו השתיים בקפה אילנ’ס. יעל הזמינה כריך וקפה. התיישבתי בשולחן לידן, עם הגב ליעל כדי לא לעורר חשד, מכוון את המצלמה הסמויה לכיוון יעל ונותן לה לעבוד.
השתיים צחקו ושוחחו על ענייני נשים. ואז שאלה החברה את יעל על היחסים בינה לבין ערן, האם הם עדיין “בזבל” או שיעל סידרה את העניינים?
יעל צחקה צחוק גדול. “ערן חושד, אבל לא באדם הנכון, ועד שיגלה, אם בכלל, יגיע הילד לגיל צבא…”.
כעת התמונה היתה ברורה יותר. ליעל יש מאהב, אבל לא זה שערן חושב עליו, החברה של יעל יודעת על המאהב… ובקיצור יש דברים בעלמא. חייכתי בזווית הפה.
קמתי ושילמתי את החשבון על הקפה שלי ויצאתי לחניון, ממתין לה סמוך לרכבה.
השתיים הגיעו לחניון. יעל הסיעה את החברה לביתה בשכונת רמת אביב הסמוכה, משם חזרה לביתה בשרון.
דיווחתי לערן שאני יורד מהמעקב וקבענו להיפגש בערב במשרדי.
בשעות הערב הוא הגיע למשרדי דרוך ומתוח. הרגעתי אותו וסיפרתי לו על מעללי היום ועל השיחה שקלטתי בין השתיים.
הוא היה מאושר. “ידעתי, ידעתי”, ספק את ידיו זו בזו. “אינני יודע למי התכוונה כשאמרה שזה לא מי שאני חושב, באמת שאין לי מושג, אבל יופי אייל, נמשיך עד שנגלה”, התלהב.
כמו תמיד עם לקוחותיי, גם הפעם ידעתי שההתלהבות הזאת תעבור. אחרי שיגיע לביתו הוא ישכב על מיטתו ויחשוב על מאורעות היום ואז תגיע “נפילת מתח” שתשפיע עליו קשה והוא כבר לא יחייך ויצהל כמו כשהיה אצלי.
לכן לא קניתי את התלהבותם של לקוחותיי כשעמדו במשרדי מול הראיות.
מצד שני לא פקפקתי בחשיבותה של תחושת הסיפוק שחשו כשידעו סוף סוף את האמת ואימתו את החשדות עימם התמודדו זמן ארוך עד שהגיעו למשרדי.
יום המעקב למחרת היה משעמם. יעל לא יצאה מהבית, למעט ביקור קטן ב”טיפת חלב” עם הקטנצ’יק.
אחר הצהריים ערן התקשר. יעל הודיעה לו שהערב היא תצא, כהרגלה אחת לשבוע, לערב חברות.
הכנסתי את מצלמות הוידיאו למטען החשמל, הכנתי את תיק הצילום והתכוננתי למנוחה של מספר שעות עד ליציאה הלילית.
בשעה 21:30 המתנתי סמוך לביתם.
ב-22:00 בדיוק היא יצאה. לבושה במיני קצרצר, חולצת בטן קצרה ונעליים גבוהות. היה לה גוף קטן ומוצק, ישבן שרירי וחזה “בלי עין הרע” שהלך מספר שניות לפניה.
יאקי, העוקב התורן שעבד עמי העביר את לשונו על שפתיו. “צלם, עזוב שטויות”, טפחתי בידידות על ראשו של העוקב הצעיר שזה עתה השתחרר מהסמויה ונחת במשרדי, רעב למעקבים “כחולים” כהגדרתו.
יעל נכנסה לרכבה ויצאה בנהיגה מהירה לכיוון תל אביב.
במשך כל הנסיעה שוחחה בסלולארי, משלבת תנועות בידיים, מורחת ליפסטיק ומתגנדרת ברמזורים. עד שהגיעה למרכז תל אביב.
היא החנתה את הרכב סמוך למועדון/פאב אשר מול שערו התגודדה קבוצה של גברים ונשים.
החניתי את הרכב ומיהרתי אחריה. יאקי גיבה אותי בצילום ארוך.
במועדון אליו נכנסה היו הרבה יותר נשים מגברים.
התחתנתי מוקדם מדי, הרהרתי לעצמי. דווקא בשנים האחרונות יש מחסור גדול בגברים. אח, איזה פספוס, אמרתי לעצמי כשלידי חלפה פצצת מין עם חוטיני שבלט ב-10 ס”מ מעל קו הג’ינס הנמוך שלבשה.
“מה הולך שם?”, שאל יאקי באוזניה הקטנה שהיתה תחובה באוזני.
“אל תשאל”, מלמלתי, “אל תשאל…”.
יעל התיישבה ליד הבר. התיישבתי במרחק של כ-3 מטר ממנה.
היא הוציאה את הסלולארי שלה ושקעה בתקתוק הודעות S.M.S אני הייתי שקוע ב… דברים יפים אחרים…
כעבור 15 דקות לערך הגיעה בחורה לבר וחיבקה את יעל מאחור. כיוונתי עליהן את המצלמה הסמויה.
“ויקי!!”, ניחשה יעל מיד.
הראש הסתובב, הפיות נפגשו והלשונות יצאו לרעות. השתיים דפקו נשיקה… חבל על הזמן. זאת היתה נשיקת לסביות מוצהרת.
הייתי קצת בהלם אבל מהר מאוד התעשתי. סובבתי את גבי אליהן, נותן למצלמה לעשות את העבודה.
הן ישבו על הבר זו לצד זו ודפקו דרינקים של רד בול עם וודקה אוכמניות (אחלה משקה, אגב). אחר כך קמו לרחבת הריקודים ורקדו תוך שהן מתלטפות ומתמרחות אחת על השנייה.
לא היה ספק. יעל היתה דו מינית או לסבית. בעצם מה זה משנה. היתה פה בגידה ותפקידי היה לתעד אותה.
בערך ב-03:00 לפנות בוקר יצאו השתיים ונסעו ברכב של יעל. הן הגיעו לחוף הים שלא היה רחוק מהמועדון, ונעצרו שם.
הנורית הקטנה ברכב נדלקה, מה שעזר לי לתיעוד טוב יותר, והשתיים התעלסו בלהט…
היה שם אקט מיני מלא, כולל ויברטור שהונח אחר כך על לוח המחוונים ברכב ועזר לי מאוד בתיאור לערן.
כשסיימו הן נסעו משם.
ויקי ירדה ברחוב שינקין ונכנסה לבניין מעופש. השארתי את יאקי כדי שיבדוק את שמה המלא מתיבת הדואר או הדלת והמשכתי לנסוע אחרי יעל עד שהגיעה לביתה ומן הסתם צנחה מיד למיטתה, מותשת.
למחרת בבוקר ישב ערן במשרדי, צופה בקלטת ומוחה דמעה…
עברו מספר חודשים. ערן ויעל התגרשו בהסכם מסודר. יעל קיבלה את הדירה שקנו מכספי הוריו של ערן, אבל ויתרה על משמורת על הילד.
הייתי בשוק. “לא כל יום מוותרת אמא על משמורת על ילדיה”, אמרתי לערן.
“כן, אני יודע, וזה אפילו לא היה לה קשה. היא החליטה שהיא רוצה לנסוע להודו לחפש את עצמה. הרגישה שלא תוכל לעשות זאת עם הילד…”.
“לחפש את עצמה…”, חזרתי על דבריו. “טוב, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא…”.
חפשו אותנו ב-
את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il.
