קן לציפור בין העצים // עו”ד אייל סברו

שרון היתה מקרה מיוחד.

היא הגיעה אלי באחד מימי הקיץ החמים של אוגוסט. אישה בריאת גוף, גבוהה, אפילו גבוהה מאוד, שיער שחור עד הכתפיים, מתולתל, עיניים כחולות כמו הים וחיוך מכאן ועד מטולה.

חייכתי גם אני אליה. “במה אני יכול לעזור?”.

היא המשיכה לחייך וסיפרה לי את קורות חייה.

לפני כ-10 שנים התגרשה מבעלה. “הייתי נאיבית עד שיום אחד קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. טלפון אנונימי בישר לי שלבעלי יש מאהבת, אחת הפקידות בחברה בה הוא עבד כמנכ”ל. הייתי בהלם טוטאלי. רציתי לסלוח לו, לפתוח איתו דף חדש, אבל הוא התעקש על גירושין. אחרי חודשיים בדיוק מצאתי עצמי גרושה ואם לילדה קטנה… ליקקתי את הפצעים, לאט, לאט. בכסף שנשאר ממכירת הדירה המשותפת קניתי דירה, התחייבתי להלוואה גדולה וקניתי גם רכב חדש. החיים התחילו לחייך אלי. באיזשהו שלב אפילו התחלתי לשמוח על מצבי החדש. הייתי במפגשים של פנויים פנויות, הכרתי אנשים, יצאתי לשיט תענוגות והיה לי ממש נחמד. אפילו המין היה לי יותר מעניין מאשר איתו”…

חייכתי שוב.

“אבל לא בגלל זה באתי אלייך. לפני 5 שנים, התחתנתי שוב. כן, כן”, חייכה, “עם גבר צעיר ממני ב-8 שנים. נולד לנו ילד קטן ומקסים, והחיים שלי היו טובים”. (שמתי לב ל”היו”). חשבתי שהנה הגעתי למנוחה ולנחלה. אבל אחד הדברים שלמדתי ממערכת הנישואין הראשונה שלי, הוא שאסור לי להיות נאיבית. מאז שהתחתנתי איתו הפכתי להיות חשדנית. רציתי לדעת איפה הוא, מה הוא עושה, עם מי. בקיצור הפכתי לבלשית קטנה”.

“גדולה”, חייכתי.

“העניין הוא שלאחרונה החושים הבלשיים שלי אומרים לי שהוא בוגד בי…”.

“אז קדימה, בואי נעקוב ונגלה”.

היא חייכה, הוציאה מתיקה מעטפה גדולה וחומה ושלפה ממנה קלטת וידיאו ותמונות.

הייתי בהלם. בעלה נראה שם בבירור, עירום, על שפת בריכה. לידו בחורה נאה, עירומה אף היא. בתמונות אחרות היא כבר  היתה מעליו…

“רוצה לראות את הקלטת?”, שאלה.

“בהחלט”, עניתי.

בעלה וההיא כיכבו בקלטת מטה, מעלה… הכל בשידור מוקלט ויפה.

“מי החוקר?”, שאלתי.

“אני !!!”, ענתה.

“מה את אומרת…”. האיכות היתה טובה, זוויות הצילום היו מעולות.

“יפה מאוד. אז מה את עושה אצלי?”.

“עורכת הדין שלי טוענת שהיא לא תוכל להגיש את החומר הזה לבית המשפט בגלל שאני צילמתי אותו, ואני הרי ‘בעלת דין'”.

“מכיר את הבעיה. כבר נתקלתי בה בעבר. אבל… לא חבל על כל המידע הזה?”.

ואז היא ניסתה לבקש שאכין לה דו”ח על פי התמונות והקלטת שהכינה. עצרתי אותה והבהרתי לה חד משמעית. “רשיון המשרד שלי חשוב יותר מכל סכום שתנקבי בו. לכן, חבל שתמשיכי”.

היא הבינה והשכילה.

הצעתי לה לבצע יום מעקב אחד. הרי עם הנתונים שיש לה נוכל לתעד אותו באופן ודאי.

היא הסכימה.

מסתבר שבמסגרת העבודה הבלשית שביצעה, היא גילתה שבשנתיים האחרונות בעלה נוהג להשתתף במסיבות “סווינגרס” – חילופי זוגות בעברית שפה יפה. המסיבות האלה מתקיימות בימי שני ורביעי בוילה בקיסריה. היא פירטה את השעות, כיצד עלי לצלם, היכן יש חור בחומה ממנו ניתן לצלם ועוד, ועוד.

רשמתי הכל.

לאחר ששילמה הבטחתי לה שביום שני הקרוב יתקיים המעקב.

כשיצאה ממשרדי הנחתי את רגליי הארוכות על שולחני, נשען לאחור, נותן לכרס להתרווח.

איך בחורה שנופלת פעם אחת, לומדת מנפילתה, נישאת בשנית, ונופלת  שוב. חבל…, חשבתי לעצמי.

עד יום שני נותרו לי כמה ימים טובים.

טלפנתי לרפי, חבר טוב שלי, גרוש ומאושר. אין סיכוי שמי שמשתתף במסיבות כאלה לא מכיר אותו. כמו תמיד שוחחנו שעה. איך יכולתי לוותר על סיפורי הזימה שלו? לבסוף קבענו שהוא ימליץ על חוקר טוב שלי, דודי, גרוש בן 40, על מנת שיקבל אישור כניסה למסיבה  בקיסריה, וזאת כדי שיוכל לצלם מבפנים.

כך שרון תהיה מרוצה יותר, שהרי צילום מבחוץ כבר יש לה. רציתי להוכיח שאני טוב יותר…

ביום ראשון בערב קיבלתי מרפי O.K.. דודי יוכל להיכנס לאחר שיאמר לאיש שיפתח לו את הדלת את הסיסמא שנקבעה לאותו יום.

מעניין, אמרתי לעצמי. אם הייתי רווק… חבל על הזמן !!!

ביום שני בערב דודי התקשר אלי בדרך למסיבה, כולו זחוח ומאושר. “אייל, הכנתי 10 קונדומים. זה בסדר?”…

“הכנת 10 סוללות רזרבה למצלמה הסמויה?”, שאלתי, “זה יותר רציני”.

הוא צחקק. “אל תדאג, תקבל יופי של תמונות!!”.

כל אותו לילה לא נרדמתי. חשבתי על דודי שעושה חיים שם בבריכה תוך כדי תיעוד בעלה של שרון.

הבעל אכן נמצא שם. קיבלתי מדודי אישור על כך בהודעת S.M.S ששלח אלי חצי שעה אחרי שנכנס פנימה לאחר שדיקלם שורה משירו של חיים נחמן ביאליק.

“קן לציפור ביו העצים”… זו היתה הסיסמא.

למחרת ב-8:00 התקשרתי אליו. “בוא למשרד”.

“תן לישון”, הוא רטן. “עד 06:00 בבוקר הייתי שם, מזיין, אופס סליחה… מצלם בשבילך”,

חייכתי. “טוב, תבוא ב-11:00. אני מחכה לך”.

ברגע שהגיע למשרד חטפתי את הקלטת מידו ומיהרתי לחדר הצפייה, לוחץ על  PLAY וצופה בה.

דודי נכנס לוילה היוקרתית. כבר בשביל הכניסה עמדו פצצות בלבוש חוה.

בתוך הבית קיבלה את פניו חוה המארחת. זה לא היה שמה, אבל כך היא היתה לבושה. בעצם, לא לבושה…

דודי נפרד מבגדיו, אבל לא משעון היד היוקרתי שלו, זה שבתוכו, בעמל רב, השתלתי מצלמה סמויה שמסוגלת לשדר לטווח של 100 מ”ר בנוי. זה כמובן הספיק לנו. הוידיאו שנשאר בתרמיל, בתא המטען של הרכב של דודי, תיעד את כל מה שהשעון צילם.

תשמעו, זה נראה שם כמו סדום ועמורה, כולם עם כולם, כולם על כולם, ודודי…

כשהבחנתי בפעם הראשונה בבעל של שרון הוא עמד עירום ליד הבריכה. למרגלותיו כרעה על ברכיה בחורה בשנות ה-40 לחייה. דודי התאמץ לכוון את השעון לכיוונו של הבעל אבל משהו הפריע לו ובכל פעם זזה התמונה ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה.

הסתכלתי עליו. “מה זה? מה הצילום הזה?”.

“אייל”, הוא קרץ אלי, “שם לא עומדים ומצלמים, שם עסוקים !!!”.

“הבנתי”, אמרתי. “מניאק”.

אני בטוח שגם אתם הבנתם, אבל ליתר ביטחון, למי שלא הבין, דודי היה עסוק עם מישהי.

אבל למרות הטלטולים בצילום ניתן היה לראות בבירור את בעלה של שרון. לאחר שההיא עמדה, הסתובבה, נשכבה, באו שתיים אחרות שבדיוק נכנסו. החיבוקים והנשיקות שלהן עם הבעל העידו שהוא היה מוכר במקום.

הסרט היה ארוך, למעלה משעתיים. דודי רדף אחריו גם כשזה נכנס לאחד החדרים בוילה. דודי הגיע לשם ואז פתח את הדלת כאילו בטעות. זה ארך מספר שניות, אבל זה הספיק כדי לתעד מה שקרה שם.

המשכתי לצפות בקלטת ואז קמתי לשירותים. אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מלקוח באיטליה וחזרתי לוידיאו, ממשיך לצפות.

פערתי את עיני… הרצתי את הסרט לאחור לפרק הזמן שהחמצתי, ואז ראיתי אותה. זאת היתה שרון… נשבע לכם. אי אפשר לפספס מישהי גדולה כמוה.

היא היתה ישובה עירומה על כורסא מקש באחת מפינות הגינה. לידה, או נכון יותר עליה, ישבה אישה. השתיים התנשקו בלהט.

הייתי בשוק.

“זו הלקוחה”, אמרתי לדודי, “זו הזמינה את המעקב”.

דודי צחק. “אולי אתה טועה”, אמר ומיד התחרט כשהרגיש את כובד כף ידי על צווארו.

“זו הלקוחה !!!”, אמרתי.

חיפשתי את שרון בשאר המקומות בסרט. היא נקלטה בעין המצלמה זמן מה פה, זמן מה שם. היא היתה פעלתנית מאוד.

 מה היא עושה שם? חשבתי לעצמי. הייתי בהלם מוחלט.

באחת הסצינות קלטתי קעקוע בצורת סוס ים שהיה מוטבע ישבנה.

יפה… חשבתי לעצמי.

למחרת, כשהכל היה מוכן טלפנתי אליה. ביקשתי שתגיע ולא הוספתי מעבר לכך.

כשהגיעה למשרדי אחר הצהריים אמרתי לה כי בשל תקלה בוידיאו שלי, לא נוכל לצפות בקלטת אצלי במשרד.

“זה בסדר”, היא אמרה, “יש לי היכן לראות”.

נפרדנו בלחיצת יד חמה וחזקה.

“קעקוע יפה יש לך”, חייכתי אליה כשקמה והסתובבה לצאת.

“תודה”, אמרה ושמה יד על הישבן תוך כדי חיוך.

לפתע נפל לה האסימון והחיוך נמחק.

“איך אתה יודע???”…

חפשו אותנו ב-  ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il