הסיפור השבועי “עכבר העיר ועכבר הכפר” עו”ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

עכבר העיר ועכבר הכפר //  עו”ד אייל סברו

החיים בקיבוץ הם כיף אחד גדול, אם תשאלו אותי לפחות, אמנם עובדים ועובדים קשה, אבל חוסר הרדיפה אחר החומריות, השקט הנפשי שבהגשת ארוחת הבוקר, הצהריים והערב, החברה הקטנה שבה כולם מכירים את כולם ואין ממה להתבייש, או מה להסתיר, לעניות דעתי נותנים לך ב long run, חיים שלווים.

מעת לעת נהגנו חבריי ואני להתארח באחד מהקיבוצים בארצנו, אתם בטח מכירים את זה, צימרים פשוטים כאלה, ארוחת בוקר עם תושבי הקיבוץ, הבריכה והרפת להנאת הילדים ולנו השקט שהם יכולים להסתובב בשקט שעות עם האופניים או בלעדיהם ואנחנו לא צריכים לשאול בכל דקה, “היכן הם”… תמיד נהנינו והבטחנו לחזור בשנית. באחד הקיבוצים שבדרום, אליו חזרתי יותר מפעם אחת נוצרו קשרי חברות עם שיפרה, מנהלת האורחן, זו כבר ידעה כמה ילדים יש לכל זוג מחבריי, במה כל אחד ואחד עובד והאישה של מי היא “הקרצייה” הקבוצתית ותאמינו לי תמיד יש אחת כזו.

בפעם האחרונה כשהתארחתי שם, מיד עם כניסתי לחדר הקבלה, אורו עיניה של שיפרה, “חיכיתי לך” אמרה, עם דגש על ה- “לך”, חייכתי, לא הבנתי והשבתי לה… “כן, גם אני, את יודעת עד כמה אני נהנה פה”… אבל שיפרה הביטה ימין ושמאל ובאין אוזן קשבת אמרה לי, …”לא אייל, אני צריכה אותך כחוקר, אני יודעת שאתה החוקר הכי טוב לצרכים שלי” והביטה לי בלבן של העיניים.

קבענו שאחזור לקבלה כעבור כמה שעות, כשהיא אמורה להיות סגורה, שם תמתין לי במיוחד שיפרה ונוכל לשוחח ללא הפרעה וכך היה. ישבנו על כוס קפה שהכינה שיפרה והיא סיפרה לי את כל חייה, מהיום שנולדה לרותי וגדעון ממקימי הקיבוץ ועד לחודשים האחרונים בהם שמה ליבה כי מנשה, בעלה, מנהל המכירות של המפעל הידוע של הקיבוץ, התחיל לעורר אצלה חשד כי משהו איתו “לא תקין”.

“בהתחלה חשבתי שהתסמינים הללו מאפיינים את משבר גיל הארבעים, נו, אתה בטח מכיר את זה” אמרה לי וקרצה, “פתאום ירדה תכיפות יחסי המין, הוא התחיל להתאמן בחדר כושר של הקיבוץ, כאילו הוא בן 20, רוצה “משולשים” בבטן, אפילו עגיל קטן עשה לעצמו באוזן ימין, באחד מהימים הארוכים בהם שהה מחוץ לקיבוץ במסגרת עבודתו ועל ימים אלו אני מדברת כימים של “פורענות”, משהו אומר לי בבטן שמנשה עושה בימים הארוכים שבהם יוצא ב- 5 בבוקר מהקיבוץ וחוזר ב- 12 בלילה, דברים, שהם איך נקרא לזה”, אמרה, “לא מותרים”. שאלתי אותה באם חשדותיה מגובים בסימנים נוספים, היא טענה שכן, אבל סירבה לפרט, אני חושב שכיוונה יותר ליחסי המין שלהם, אבל כמנהגי, לא לחצתי על לקוחותיי לספר לי את שלא הרגישו צורך לומר, בדרך כלל נהגו לספר לי יותר ממה שהייתי צריך לדעת.

הסברתי לשיפרה כי אוכל לעקוב אחריו רק ביציאתו מהקיבוץ, מאחר ובתוך הקיבוץ כל רכב, איש, עמוד חדש, נוצץ כמו יהלום מלוטש ולכן אמתין למנשה ביציאה ב- 5 בבוקר ואמשיך איתו בכל היום, עד שיחזור לביתו, שיפרה הסכימה, שאר הפרטים היו בהחלט “קטנים”, במיוחד לאור העובדה שתמיד קיבלתי יחס מועדף ממנה ולא הבנתי למה, זו הייתה ההזדמנות להחזיר לה.

עברו 4 ימים, היום הקבוע בשבוע שבו יצא מנשה מהקיבוץ ליום פגישות ארוך עם לקוחות מפעל הקיבוץ, היה לי מוזר להגיע לקיבוץ שלא עם משפחתי, אלא עם ציוד צילום ווידאו, אבל, כשהתמקמתי בסמוך לתחנת האוטובוס, ממתין, ניקיתי את הראש ונכנסתי ל MODE של עבודה. בשעה 05:10 גלש הרכב שלו, מזדה 3, לבנה, מחוץ לקיבוץ, סיגריה בפה וסלולארי באוזן, חסר ערנות לחלוטין. התחלתי את המעקב אחריו, מהקיבוץ נסענו למעלה משעה וחצי עד שהגענו לעיר הגדולה, מנשה נסע לכיוון מרכז העיר, החנה את רכבו בחניון בתשלום והחל בהליכה רגלית, 5 דקות הליכה והגענו לבית קפה תל אביב טיפוסי, מנשה תפס שולחן, בעל המקום נכנס וברך אותו לשלום כמי שמכירו זה זמן רב כלקוח קבוע. תוך דקות קיבל מנשה כוס קפה גדולה וסנדוויץ גדול והחל מעלעל בעיתון שהביא עמו.

למעלה משעה ישב בבית הקפה, אח”כ החל בסידרת טלפונים ארוכה  שלאחריה נפרד מבעל בית הקפה, חזר לרכבו והמשיך בנסיעה. את השעתיים שלאחר מכן בילה בפגישות עסקיות הקשורות למפעל של הקיבוץ בו עבד כמנהל מכירות ראשי, ידעתי לקשר בין המקומות אליהם נכנס, למפעל אותו ייצג.

עברו 2 פגישות והיינו בדרך לפגישה השלישית. מנשה הגיע לבית קפה תל אביבי אופייני אחר והתיישב בשולחן פינתי, תוך שהוא פותח קלסר השייך לעבודתו, עברו 5 דקות ושיחת טלפון קצרה בה הדריך גברת איך להגיע אליו, כשהיא נכנסה, עיניי נפערו, היא הייתה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, כך לפחות נראתה, מבנה גופה חטוב, שיער שחור ארוך, אסוף לקוקו גבוה, לבשה ג’ינס נמוך שהבליט את תחתון החוטיני שלבשה מתחתיו, חולצת הטריקו  שלה בקושי הכילה את החזה שלה, שהייתי מוכן להתערב שקיבל את החיזוק של ד”ר קליין הידוע, יצירת פאר היא נראתה, בחיי. כיוונתי את העדשה והתחלתי לתקתק, תיק, תיק, תיק, עד שהבנתי שבעצם אני מצלם את החזה שלה ולא אותה. השניים התנשקו על השפתיים, חייכתי, כשהיא התיישבה הוא התקרב עם כיסאו אליה, עכשיו כשהיו קרובים, חיבק אותה, ישבתי בתוך ארגז הרכב שלי, צמוד 3 מ’ לשולחן בו ישבו, חונה בשיירת מכוניות שגרתית, הסתתי את הוילון והמשכתי לתעד בוידאו, הוא לא הפסיק לחבק ולנשק אותה, עברו 20 דקות לערך ומצאתי עצמי מהרהר היכן הכירו? מה צעירה כזו ויפה מוצאת בבן קיבוץ דרומי, נשוי, מבוגר ממנה בעשור לערך, כשבעצם יכולה להשיג לעצמה כל זכר מהלך על 2… ועוד ועוד…

עכשיו הבנתי את האובססיה החדשה של מנשה לספורט וכושר, הוא פשוט ניסה להיות צעיר יותר גם בגופו עבורה. יודעים מה, גם אני הייתי מנסה, היא הייתה שווה כל טיפת זיעה. היא אכלה ארוחת בוקר קלה, מנשה שתה אספרסו כפול ובעיקר התחבר לה לצוואר, לאוזן, מחוייך ומשועשע.

עכשיו אתם מבינים, הזכר הבוגד הקיבוצי, אינו שונה מחברו שבעיר, במקרים בהם אני עוסק, “עכבר העיר” אינו שונה “מעכבר הכפר”.

הם ישבו שעה וחצי לערך, אחר כך שילם מנשה את החשבון והשניים יצאו בנסיעה משותפת ברכבו של מנשה, 10 דקות והגיעו לאזור שינקין, תיארתי לעצמי שפה גרה הצעירה, לא טעיתי, היא עלתה לבניין מגורים, מנשה המתין לה ברכב, מסרק את שיערו בזמן שהיא למעלה.

כשיצאה עם תיק קטן המשיכו השניים בנסיעה, חצי שעה נוספת עד שהגיעו לכניסה לשפיים.

ברגע הזה צילצלה שיפרה, “בוקר טוב אייל, מה קורה?” שאלה, “הכל בסדר” עניתי, “הכל בשליטה, בואי נדבר אחה”צ”, “נו, תפסת אותו?” שאלה בתמימות קיבוצית כזו, “שיפרל’ה”, חייכתי, “חשבתי שרק אנחנו העירוניים  חסרי סבלנות, יהיה בסדר, בואי נדבר אחה”צ”, אמרתי ונפרדנו כידידים.

מנשה והבחורה נכנסו לקיבוץ, מנשה החנה את רכבו בסמוך לאחד ממבני המגורים החד קומתיים, השניים נכנסו פנימה, עברו 5 דקות ומנשה סגר את השלבים של התריסים, ידעתי שהולכת להיות פעילות עירה בפנים.

כעבור שעתיים לערך, קצת פחות, הם יצאו משם, היא כבר הייתה לבושה בחליפה מחוייטת, מאופרת, מנשה נראה אחרי מקלחת, הם סגרו את החדר וחזרו לרכב, עכשיו יכולתי לסמן את המקום “כדירת מסתור” שכנראה החזיק מנשה. בהמשך בבירור שערכתי עם חבר, שחייב לי טובה קטנה ואשתו בת הקיבוץ, זו סיפרה לי כי לאחר בירור הוברר שהחדר רשום ע”ש הקיבוץ בו מתגורר מנשה ולקיבוץ שפיים יש חדר בקיבוץ של מנשה, אלו משמשים את עובדי 2 הקיבוצים עת שהייתם באזור לצורכי לינה, אבל מסתבר “שעכבר הכפר” ידע לנצל את הדירונת לצרכיו, בדיוק כמו “שעכבר העיר” שוכר דומות לה למטרותיו הדומות. מנשה והצעירה חזרו לתל אביב, כשהגיעו לבניין משרדים חדיש התמזמזו ברכב 10 דקות נוספות כשהמצלמה שלי מתעדת כל שניה, בסופן ירדה הצעירה מהרכב וצעדה אחר כבוד לתוך הבניין, נכנסתי אחריה, במעלית יכולתי לנשום את ריח הבושם בו השתמשה, היא הייתה פצצה, כל גבר באזור לא הוריד ממנה את עיניו, מנשה נהנה ממנה, אני בטוח, הרהרתי לעצמי. היא פסעה לתוך משרד עו”ד, כשנכנסה, קפצה לעברה אחת הפקידות, “הי קרן”, התחבקו השתיים ואני שאלתי איפה משרד האדריכלים, אותו ראיתי מופיע בקצה המסדרון ונעלמתי.

עכשיו ידעתי גם איפה היא עובדת, ברור קצר מאוחר יותר, העלה כי קרן היא מנהלת המשרד, שמייצגת את המפעל של הקיבוץ, פה למעשה החל הקשר בין השניים.

לא היה צורך להמשיך את המעקב, היו לי כל הראיות וחבל היה על שעות העבודה.

למחרת בבוקר חיכיתי לשיפרה במשרדי, למנשה סיפרה  כי יש לה בדיקת ראייה בעיר הגדולה, “כנראה שהמספר של המשקפיים שלי גדל”, כך אמרה לו והופיעה אצלי, לראות קלטת שיתכן ובאמת תגדיל את מספר העדשה.

כשישבה בחדר הצפייה וצפתה בקלטת, מחתה דמעות, “למה?, למה זה מגיע לי?” מלמלה וכעבור שעה משותפת נפרדנו כשהיא אוחזת בידיה את הדוח, הקלטת והתמונות, “טוב, תודה אייל, תבוא אלינו, אדאג לך”, אמרה ומחתה עוד דמעה.

מאותו היום לא ראיתי אותה, לא חזרתי לצימרים של הקיבוץ, ידעתי שהזיכרונות שאביא עימי לא יהיו נעימים לה, ולחבר’ה סיפרתי כי הגיע הזמן להחליף מקום, נמאס לי מכל “עכברי הכפר” האלה, אמרתי להם.

 

חפשו אותנו ב-   ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il