סוני זה כל השוני // עו”ד אייל סברו
נועה היתה באמצע שנות ה-20 לחייה.
אישה-נערה צנומה ורזונת, שיער שחור אסוף בקוקו לאחור, פנים עדינות וחיוך מבויש שתמיד לווה בעיניים מושפלות וסומק בלחיים.
היא היתה מקסימה. לא הבנתי איך היא כבר נשואה עם 3 ילדים. כן, 3 ילדים !! כולה בת 26.
את אריק היא הכירה כשהיו בתיכון. הוא היה החבר הראשון שלה. הם היו ביחד בתקופת השירות בצבא, ולאחר השחרור טיילו 3 חודשים בארה”ב, שם החליטו להינשא.
כעבור שנה נולדו להם תאומים. ילדה בת 21 עם תאומים…
“אל תשאל איזה עול נפל עלי”, מחתה דמעה. “אמא שלי בדיוק נפטרה ממחלה נוראית ולא היתה לי הדרכה. זו היתה השנה הגרועה בחיי. למרות שקיבלתי מאלוהים מתנה מדהימה, את רון ועמית שאני מטורפת עליהם”.
“אחרי שנה וחצי נולדה שיר”, היא המשיכה, “עכשיו בכלל היתה לי מקהלה בבית”.
היא חייכה. חייכתי גם אני.
“הבעיות התחילו כשאריק התחיל להתנהג קצת מוזר”, סיפרה. “הוא ישן עד מאוחר ולא התעורר לעבודה עד שפוטר מתחנת הדלק בה עבד 3 שנים כמנהל. אמנם מיד אחר כך הוא מצא מקום אחר, אבל גם משם הוא פוטר אחרי חודש בלבד”.
“למה?”.
“הוא סירב לספר… אחר כך התחיל לחזור בשעות מאוחרות. ב-02:00… ב-04:00. עד שלאט לאט הוא הגיע למצב שהוא ישן כל היום, ובלילה הוא לא נמצא בבית”.
“אז ממה אתם מתפרנסים?”, שאלתי.
“בגלל זה הגעתי לכאן. הוא מביא הביתה ערימות של כסף. אבל ממש ערימות. אין לי מושג מאיפה זה.”
נשענתי לאחור. עכשיו אני מתחיל להבין…
“תגידי, מה הוא לובש כשהוא יוצא מהבית? בגדים שחורים אולי?”.
“לא”, הפתיעה אותי, “ממש לא”.
“מעניין… מעניין”.
“אני תולה בך תקוות”, אמרה לי. “עתיד ילדי בידיך. אני רוצה לדעת מה הוא עושה בלילות”.
הבטחתי לעשות את המיטב.
היא לחצה את ידי בחום ויצאה מחדרי.
למחרת בשעה 21:30 המתנתי יחד עם דודי העוקב שלי סמוך לביתם של נועה ואריק, בניין דירות גבוה, בשכונה חדשה במערב העיר.
כעבור שעה אריק ירד לחניון לבוש ג’ינס וטי שירט לבנה.
כמו נועה, גם הוא היה רזה וצנום. שניהם כלל לא נראו הורים ל-3 ילדים. דמיינתי אותם מטיילים עם הילדים בקניון. בטח הייתי חושב שהם הבייביסיטר של הילדים.
הוא נכנס למיצובישי הלבנה שלו ונסע, בעצם טס, ברחובות העיר, דודי ואני אחריו.
לאחר נסיעה של 20 דקות לערך הגיע לאור יהודה, שם המתין לו בצומת בחור שנראה בן גילו.
המשכנו אחריהם בנסיעה מהירה, רואים את אריק חולף על פני ‘עצור’ נוסף מבלי לעצור.
“כנראה שהוא חושב שתמרורים זאת המלצה בלבד…”, אמר לי דודי במערכת הקשר הפנימית שלנו.
לבסוף הגיעו השניים לקיוסק גדול בתל אביב. “24 שעות” זרחו הניאונים בחזית.
התמקמתי ממול ושלפתי את המצלמה דרך החרך הקטן בוילון הרכב שלי.
אריק והבחור השני שוחחו עם בעל הקיוסק. נראה היה שהשלושה מכרים ותיקים. היו שם חיוכים, לחיצות ידיים, טפיחות על הכתף.
ואז הביט המוכר ימינה ושמאלה, התכופף, והופ… שלף מלמטה קופסא קטנה והעביר אותה לחבר של אריק, שהעבירה לאריק, והשניים מיהרו לרכב.
הכל תועד…
דודי, ילד טוב רעננה, לא בדיוק הבין, איך ידעתי והבנתי מה קורה שם. אבל אני, שגדלתי במחוזות אחרים, הבנתי. ועוד איך הבנתי.
מהרגע שנכנסו לרכב לא פסקו הטלפונים שלהם לעבוד. הם דיברו באופן רציף. מדי פעם, כנראה אחרי שיחה מוצלחת במיוחד, הם תקעו כף ביניהם.
כבר הבנתי מה קורה, אבל המתנתי להמשך.
השניים הגיעו לבניין דירות יוקרתי בצפון תל אביב. אריק קפץ מהרכב ולחץ על האינטרקום. תוך דקה ירדה למטה בחורה צעירה. השניים לחצו ידיים ביד ימין, וביד שמאל העבירה הבחורה לאריק כסף והוא העביר לה שקית קטנה.
המצלמה תקתקה… מוקלט!
אחר כך מיהרו אריק והחבר לבניין סמוך, שם כבר חיכה למטה גבר מבוגר. בארשת פנים רצינית הוא שלף מגרב הספורט שלו שטרות מגולגלים, ואריק העביר לו שקית קטנה.
האור האדום במצלמה המשיך להיות על REC.
משם המשיכו השניים למסעדה ידועה בצפון העיר. הם נכנסו ישירות למטבח ויצאו משם עם בקבוק בירה ביד, בעוד אריק מכניס בידו השנייה שטרות כסף לכיס הקדמי של הג’ינס.
גם זה תועד.
כך טיילנו לפחות עוד שעתיים.
אריק והחבר שלו לא חלמו שבזמן שהם סוחרים בסמים, יושבים להם על הזנב 2 רכבים ובתוכם 2 בלשים פרטיים. יותר מפעם הם הרימו את ראשם ובדקו אם מישהו רואה אותם. ידעתי מניסיון כי במקרים כאלה חשוב לשמור על מרחק. לפיכך נתתי לעדשה הגדולה של המצלמה הדיגיטלית לעבוד. לא סתם הקפדתי על רכישת X700 של סוני. זה כל השוני. אפשר לעבוד מרחוק, ולהרגיש קרוב…
בערך ב-3 לפנות בוקר נכנסו השניים למסעדה ידועה במתחם נמל תל אביב.
כשעיינו בתפריט סימנתי לדודי, ושנינו התיישבנו בשולחן הפינתי, כך שיכולנו להביט בהם מבלי שיוכלו להבחין בנו.
הזמנתי פטוצ’יני אלפרדו. בכל העולם לא יכינו אותו כמו אמא שלי, אבל מה לא סובלים בשביל לקוחה נחמדה…
אריק והחבר שלו הזמינו שיפודים וחומוס.
קירבתי את האוזן כדי לשמוע על מה הם מדברים.
“אני חייב לחתוך ממנה”, אריק אמר. “נשבר לי. אחרי המכה הגדולה אני חותך”.
הייתי בהלם. הבנתי ש: א’ -עומדת להיות ‘מכה גדולה’. אריק מסתבך לאט אבל בטוח. ב’ – אריק מתכוון להתגרש מנועה.
השניים שוחחו על עסקים, נשים וילדים.
הבנתי שגם החבר נשוי ואבא לילד קטן. להבדיל מאריק, הוא היה מאוהב באשתו. “לא יכול בלעדיה”. אריק אמר לו שיום אחד הוא עוד יחשוב אחרת.
בסיום הארוחה הם המשיכו במסע החלוקה.
להפתעתי היו בין המקבלים גם דמויות ידועות. דוגמנית ודוגמן ידועים, שחקנית טלוויזיה ואפילו עיתונאי בכיר… מסתבר שלאריק היו לקוחות טובים.
הלילה הלך ונגמר. אריק והחבר המשיכו כך עד לפנות בוקר.
ואז הגיעו לוילה גדולה בהרצליה פיתוח שם התקיימה מסיבה גדולה. הצלחתי להתגנב מאחוריהם עם המצלמה הסמויה. אריק פגש שם בחורה צעירה. לא הייתי נותן לה אפילו 20. תוך כדי נשיקה ארוכה הוא העביר לה שקית.
מסתבר שלמקצוע הזה יש גם ערך מוסף, חייכתי לעצמי.
ב-06:20 אריק נכנס לביתו מחויך ומאושר, בכיסו ערימות של כסף.
לי היו כל התשובות לנועה. חיכיתי לשיחה איתה.
ב-08:30 היא התקשרה. “הוא ישן, נפל למיטה. אפילו לא התקלח. מה היה?”, שאלה.
“בואי נקבע ל-16:00. גם אני מתכוון ליפול למיטה (אחרי מקלחת כמובן). יכינו לך את הדו”ח והקלטת וניפגש לפני שבעלך יתעורר”, אמרתי.
ב-12:00 צלצל טלפון החירום שלי. תמהתי מה דחוף כל כך.
זה היה דודי.
“אייל, אני באינטרנט. יש ידיעה במבזקים של YNET. נכתב שצעיר נעצר על סחר בסמים שמכר למפורסמים. תפתח מהר את המחשב. נראה לי שזה הבחור שלנו”.
קפצתי לחדר העבודה שלי, משפשף את עיני כדי לא להיתקל בחפץ כלשהו.
הידיעה לא סיפרה הרבה.
נכנסתי למקלחת, מנסה לחשוב.
ב-16:00 המתנתי לפגישה עם נועה, אבל היא לא הגיעה. גם לא התקשרה.
למחרת בבוקר הופיעה כתבה גדולה בידיעות אחרונות. “נעצרו 2 גברים על סחר בסמים”. נכתב כי החשודים מכרו קוקאין למפורסמים ותכננו ‘מכה גדולה’.
מסתבר שבימים האחרונים גם המשטרה עקבה אחריהם.
כנראה שגם הם עובדים עם “סוני”. אחרת איך זה שלא ראיתי אותם???
חפשו אותנו ב- ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il
