הסיפור השבועי – “כסף זה לא הכל בחיים – או שבעצם כן” עו”ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות
צביקה ישב למולי, גבר בסוף שנות השלושים לחייו, צנום, שיערו בלונדיני, ממושקף, ילד טוב ירושלים כזה, לא יכולתי שלא לקנא בו. למולי ישב אחד מאגדות הכלכלה הישראלית, לפני 3 שנים לערך שיננו את שמו בכל בניין משרדים בהרצליה פיתוח, חברת ההיי-טק שלו נמכרה לחברה אמריקאית גדולה וידועה, צביקה ושותפו שיצרו סטאר-טפ בתחום הרפואה, זכו לצ’ק מזומן של כמה מיליוני $ כל אחד. חלום ההיי טק בהתגלמותו ישב למולי, בן גילי לערך, עם חשבון בנק שיספיק לדור רביעי אחריו, גם אם כולם לא יעבדו ורק יבזבזו, אני חושב שכל בר דעת היה מקנא בו, לכן הרגשתי חופשי גם אני לעשות זאת. אבל… מסתבר שכסף… נכון, זה לא הכל בחיים.
צביקה היה נשוי לשרון, הרבה שנים קודם להיותו הצלחה מטאורית, הם היו חברים מספר שנים, אחר-כך נישאו וכשהפך לעשיר גדול וידוע מן הסתם… הפכה גם היא. עד לאותו יום שבו הגיע הביתה והושיב אותה בסלון הקטן שלהם, בדירת ה- 3 חדרים שקנו עם קצת עזרה מההורים והרבה משכנתא, אז עבדה כגננת בגן ילדים, וסיפר לה על הצעת הקנייה של החברה מארה”ב, תוך חודש התפטרה מעבודתה, תוך חודשיים קנתה ג’יפ אדום חדיש ותוך שנה הפכה להיות צרכנית ידועה של החנויות בכיכר המדינה. צביקה סיפר לי כי שרון הגיעה ממשפחה דלת אמצעים, הזוגיות ביניהם הייתה כל כך טובה ולכן מעולם לא הפריע לו שהיא מבזבזת בלי הכרה, נהפוך הוא, אפילו נהנה מזה. לפני חצי שנה סיימו לבנות בית גדול בשכונת וילות חדשה באזור השרון, בית מכובד, עם בריכת שחיה קטנה, בית שכל אחד מאתנו, סיפר לי, ראה רק בחלומותיו, “מיליון וחצי $ השקעתי עליו”, אמר צביקה, ואני כבר דמיינתי את בית חלומותיי. הצרות שלו החלו כשהקבלן נכנס לחייו, “מן הסתם”, סיפר לי צביקה, “שרון בילתה שעות ארוכות עם הקבלן, החל משלב הבנייה ועד ליום הכניסה לבית, כשנכנסנו לבית ועבר חודש ועדיין הקבלן הסתובב בביתי, חשבתי לעצמי שזה נורמלי, יש תיקונים, ליקויים, גם לי אפילו היו כמה הערות ולכן הוא חייב היה להיות שם. אבל כשעברו 3 חודשים וביקוריו של הקבלן בביתנו לא תמו, התחלתי לשאול שאלות… וכשראיתי ששרון נותנת לי תשובות לא רציונליות לחלוטין, התחלתי לחשוד שמשהו קורה, תאמין לי, רק בגלל שהיא ניסתה לפגוע לי באינטליגנציה, עם התשובות שלה, התחלתי לחשוד, כי היחסים בינינו כל כך טובים, שלא הייתה לי סיבה לחשוד.
בהתחלה התחלתי לשאול ולהבין שהוא מבקר כמעט כל יום אצלי בבית, אחר-כך התחלתי להבין שהוא שוהה חצי יום אצלי ולא שעה כמות ששרון הייתה מוכרת לי ועכשיו שכבר עברנו את שלב השקרים, הויכוחים והשטויות, אני רוצה הוכחות !!! אני בטוח שיש לה רומן איתו, אני ממש מרגיש את זה”. מאחר וכסף לא היווה בעיה
סיכמנו על מחיר וסגרנו כי למחרת בבוקר אתחיל לעבוד.
למחרת בבוקר, כשהמתנתי מחוץ לבית של צביקה ושרון באמת פערתי את פי, וואהו, איזה בית, אמרתי לעצמי, הוא היה חד קומתי, ענק, הצצתי מעבר לחומה וראיתי את הבריכה האולימפית שעשה, עלא’ק קטנה, אפשר להעביר את האולימפיאדה אליו הביתה, גיחכתי, איזה בית, בחיי שהיה משהו. הג’יפ האדום של שרון חנה בחנייה הפנימית, המתנתי שתצא והיא אכן יצאה. את הבוקר העבירה בבית קפה במושב סמוך, ידוע, בין הפרדסים, שם ישבה עם שתי חברות בנות גילה, כשהגיע החשבון אגב, הייתה היא זו ששילמה.
כשיצאה מבית הקפה, שמתי לב כי הייתה לבושה באופן פרובוקטיבי לחלוטין, היא הייתה נמוכת קומה, חזה קטן, ישבן קטן, הג’ינס שלה היה בקו נמוך, החוטיני שלה בצבץ ממנו, אדום, העקב שלה היה בקומה שביעית גם הוא אדום, האף שלה, בפנטהאוז. רואים עליה שהתרגלה מהר לחיים הטובים, הרהרתי לעצמי, כשהגיעה לכיכר המדינה כעבור חצי שעה, החנתה את הג’יפ וירדה לסיבוב רגלי, ירדתי אחריה, כבר בחנות הראשונה נדלקו לי הנורות האדומות במוח, היא נכנסה לחנות מתנות לגבר, יוקרתית, נכנסתי אחריה, כשהיא קיבלה עזרה מהמוכר, שמשום מה התרשמתי שכבר קנתה אצלו בעבר אני עמדתי עם הגב אליהם, מחפש תיק אישי, היא ביקשה לקנות “חרב”, “בעלי אוהב חרבות, יש לו אוסף”, אמרה למוכר ותוך דקות שילמה 1500 ₪ על חתיכת ברזל חדה עם ידית מעץ פשוט, ככה בשניה, בלי בעיה ואני יצאתי אחריה, אומר, תודה אשוב בפעם אחרת. ברכב שלחתי הודעת S.M.S לצביקה, “אתה אוסף חרבות עתיקות”, “מעולם לא”, חזרה ההודעה אליי ואז הבנתי שיש לגב’ שרון כנראה “בעל” נוסף, שאוסף חרבות.
עכשיו כבר הייתי דרוך, ידעתי שלשרון יש ברכב את המתנה שהיא קנתה עבור מישהו שלו קראה “בעלי”, ידעתי שבעלה של שרון, זה האמיתי לפחות, לא מתכוון לקבל את החרב הזו ולכן… האדרנלין זרם אצלי מהר בגוף.
נסעתי אחריה, ממתין לראות את הקבלן, שרון הגיעה לאזור חוף ת”א, כשנכנסה לתוך חניון בתי המלון נכנסתי אחריה, כשהחנתה את רכבה בחניון “הילטון” ת”א, מיהרתי ללובי המלון. כשהיא נכנסה ישבתי כבר בלובי, מכוון את המצלמה הסמוייה אליה, היא ניגשה לקבלה, ראיתי איך היא לוחצת את ידו של פקיד הקבלה, הבנתי שהיא מבקרת שם זו לא הפעם הראשונה. היא קיבלה מפתח וניגשה למעליות, ניגשתי סמוך אליה, כשנכנסה למעלית גם אני, בזמן שהמתנתי לה בלובי, החלפתי את חולצת הטריקו שלי מלבנה לשחורה, את משקפי השמש בראייה והוספתי כיפה לבנה קטנה על ראשי, עכשיו נראיתי מישהו אחר, לא היה סיכוי שהיא תחשוב שאני זה שעמד עם הגב אליה בחנות מתנות לגבר בכיכר לפני שעה לערך.
לחצתי על קומה 8, היא לחצה על 7, למזלי, הרהרתי לעצמי, לפעמים הטריק עובד, לעיתים לא, כשהיא יצאה ב- 7 המשכתי אני ל- 8, שם מיהרתי במדרגות החירום ל- 7, כשנכנסתי לקומה הספקתי עוד לתעד אותה נכנסת לבד לאחד החדרים. עכשיו טיילתי הלוך ושוב בקומה, היו 2 אפשרויות, או שהבחור כבר בחדר, או שיגיע, עברו 15 דקות והוא הגיע, מכנס ג’ינס, חולצת טריקו שחורה, כרס קטנה ושיער קצוץ שחור, הוא היה בשנות ה- 40 לחייו, כהה עור, נראה אגרסיבי משהו, סיגריות מרלבורו בידו, ההיפך הגמור מצביקה, שרון מצאה מאהב שונה ב- 100% מבעלה. הוא נקש על הדלת 3 פעמים, אני חלפתי על פניו בדיוק ברגע שהיא פתחה, לא הבטתי לעברם אבל המצלמה הסמוייה שלי כן, מתעדת את הרגע שבו חייכה אליו וחשפה טור שיניים לבנות, המשכתי למעלית וירדתי ללובי.
בשעה שהמתנתי שתיתי קפה ואכלתי עוגת שוקולד שהייתה טובה מאוד, שילמתי וחזרתי לקומה 7, מטייל הלוך ושוב, הלוך ושוב, ממתין כמות אריה לטרפו.
עברו שעה וארבעים לערך, סיימתי 2 קפה ו- 2 עוגות, עליתי קילו וחצי במשקל והצמד חמד יצא מפתח המעלית שהייתה 20 מ’ למולי, לחצתי “הקלטה” על המצלמה וקמתי אחריהם, הוא שילב את זרועו סביב מותניה, היא הניחה את ראשה על כתפו, צילמתי, מרוצה, בשביל זה אני עובד קשה לא ?!
הם יצאו מהמלון, נעמדו במפרץ חניה, אני פתחתי את העיתון שהיה לי ביד, מעלעל בו, המצלמה הסמוייה כוונה אליהם, הם נכנסו למונית שעמדה בתור, אני לזו שאחריה, סע אחריהם, אמרתי לנהג שחייך, “קלטתי אותך כשיצאת אחריהם”, אמר לי, “אני אלוף בלתפוס בלשים”, המשיך, “יש הרבה כמוך אצלנו”… עוד הוסיף ואז הרגשתי חופשי להרים ת’מצלמה ולתת שוטים ארוכים לעבר המונית שלפני. נכנסנו ליוטבתה בעיר, 500 מ’ מהמלון, ישבתי שולחן מאחריהם, שמעתי אפילו את שיחתם, “אל תעזבי אותו”, אמר לה הקבלן, “איפה תמצאי חיים כאלה”, אמר עוד, “אבל אני אוהבת אותך”, אמרה היא, ואני… הייתי בהלם. במהלך כל הארוחה תיעדתי אותם מתחבקים, מתנשקים, אפילו את ידו של הקבלן נכנסת לאט לאט לישבנה של שרון, תיעדתי, שילמתי על הטוסט שלי מראש, המלצרית לא הבינה למה נחפזתי, כשתגדל תבין ! כשיצאו מהמסעדה תיעדתי אותה משלמת את החשבון, הם יצאו מהמסעדה וצעדו ברגל על הטיילת לכיוון המלון, צעדתי אחריהם, זה היה הזמן להוריד את הקילו וחצי שהעליתי בלובי המלון. כשהגענו למלון כבר היה לי סרט וידאו ארוך, ממש טלנובלה, עם הרבה חיבוקים ונשיקות וליטופים ועוד, צביקה יהיה המום, תיארתי לעצמי, המום.
כששרון נפרדה מהקבלן, תיעדתי אותם מתנשקים ארוכות בלהט, היא נכנסה לג’יפ האדום, הוא לטנדר מוזנח וישן, מה שהיה מעניין הוא שלאחר שנפרדו, רצה אליו שרון כאילו ששכחה משהו, אני כבר הייתי ברכב שלי, עדיין מכוון את המצלמה אליהם ואז היא הוציאה מעטפה ונתנה לו אותה, הייתי מוכן לחתום שמדובר בכסף, בהרבה כסף, לפי העובי. אחר-כך התקרב אליה עם רכבו והיא העבירה לו את החרב, ושוב הייתה נשיקה ארוכה ולפיתה של ישבן שמאל שלה, “מאנייק”, הרהרתי לעצמי.
נתתי לה לנסוע, ישבתי ברכב, חושב וחושב, כמה נשים היו מוכנות להתחלף אתה, בעל נחמד, חיים טובים, הרבה כסף, אבל בעצם… אני מכיר כמה נשים שאם אין אושר בחייהן, שום שטר לא יוכל לשמח אותן.
המשכתי במעקב אחריה עד שהגיעה לביתה, חזרתי למשרד, ישבתי על סרט הוידיאו הארוך ועל הדפסת תמונות והכנת הדו”ח, אין ספק שלצביקה לא יהיה נחמד.
למחרת בבוקר פגשתי בו, הראיתי לו את הכל, הוא בהחלט היה המום, כואב, לדעתי ידע שזה מה שקורה בין שרון לבין הקבלן, אבל…
עברו שנתיים לערך, צביקה ושרון התגרשו, שרון קיבלה כמעט 2 מיליון $ במזומן, צביקה יצא כואב מאוד מהסיפור, עכשיו שרון היא גרושה עשירה וצביקה… עליו קראתי כי חברה חדשה שלו עומדת להימכר לאמריקאיים, בעוד סכום אסטרונומי.
[/fusion_builder_column_inner]
“זבוב על הקיר” – חייו של חוקר פרטי “סודות” של חוקר פרטי אייל סברו – רז חקירות
הסיפור השבועי של החוקר הפרטי אייל סברו – רז חקירות. הסיפור השבועי הינו סיפור המבוסס על תיק חקירה אמיתי שטופל במשרד רז חקירות – אייל סברו החוקר הפרטי ועורך דין לענייני משפחה, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים. הסיפור הינו לשימוש אישי בלבד. אין להעתיקו או לפרסמו בכל אמצעי או בכל מקום אחר.
