"סתם נטפלים אליו" // עו"ד אייל סברו

שגית ורמי ישבו למולי, שניהם נראו מבולבלים, מפוחדים, בעת שדיברו ודיברו עלתה בועה וירטואלית מעל ראשם, בבועה ראיתי את עצמי יושב במקומם, יחד עם רעייתי, מדבר על רז, בכורי, כשהתחלתי להרגיש שהבטן מתהפכת לי, התפוצצה הבועה, ביוזמתי. למזלי, יכולתי לפוצץ אותה, זה היה כרוך בערנות חדשה והקשבה ללקוחות שישבו למולי, אבל הם לא יכלו לעשות זאת, הם ישבו למולי וניסו לחשוב שזו בועה, אבל כנראה שיתאכזבו, חשבתי לעצמי.

הם היו בסוף שנות ה- 30,תחילת ה- 40, הערכתי, היו להם 3 ילדים, הגדול שבהם בן 15 כמעט, תיכוניסט, לדבריהם, שחקן כדוריד מצטיין. בראשון לציון הכדוריד הוא גאוות העיר, מכאן יצאו מכבי והפועל וגם עידן מימון 1, הבן של שגית ורמי היה מצטיין, מועמד ברור לנבחרת ישראל בכדוריד, רק שימשיך כך, התפללנו כל הזמן, גם בלימודים הוא מצטיין, בתיכון שבו הוא לומד כולם אוהבים אותו ממש… והאם ניגבה את עיניה.

לפני חודשיים לערך שמו ליבם כי התנהגותו של הילד אינה כתמול שלשלום, הילד הפך לעצבני, חסר סבלנות, הפעיל אלימות מילולית כלפי אחיו. בשבוע הראשון חשבה שגית שזה עניין של גיל ואולי אהבה נכזבת ולא התערבה, בשבוע השני ניסתה לשוחח איתו והוא סרב בכל תוקף, בשבוע השלישי האבא הכריח אותו לשבת לשיחה, הוא טען שאין כלום "וסתם נטפלים אליו", בשבוע הרביעי הוזמנו הוריו לבית הספר, "משהו עובר עליו", אמרה רותי המחנכת, "חייבים לבדוק מה, יש ירידה דרסטית בלימודים". רק בכדוריד הכל היה בסדר, המאמן שלו, איש בעל שיעור קומה בחינוך ילדים בספורט ובעל שם, לא ראה שום פגם בהתנהגותו, "אצלי הכל בסדר, הילד בסדר גמור, הלוואי וכולם היו כמותו"… אמר לאביו כשצלצל לשמוע ממנו מה קורה אצלו.

כשעברו שבועות נוספים ושוב, לאחר רגיעה של שבוע-10 ימים, החל להתנהג בצורה אגרסיבית, להפריע ולהיזרק מבית הספר ולגעור באחיו, ישבה עמו אמו לשיחה, "מה קורה מתוק שלי, מה קורה לך?, אמרה לו והתפרקה לנגד עיניו, "שוב אתם נטפלים אלי", השיב שוב…

עכשיו כשידעתי את כל הפרטים, ביקשתי לעקוב אחריו, "בואו נראה מה קורה איתו כשהוא יוצא מהבית, בכל זאת הוא מרבה להימצא מחוץ לבית, בואו נבדוק", הצעתי, והם קנו את הצעתי בשתי ידיים.

למחרת בבוקר המתנתי מתחת לבניין המגורים בו התגוררו, שכונה נחמדה בראשון לציון, ראיתי את רמי יוצא לעבודה, גם את שגית, יחד איתה יצא הילד, היא נפרדה ממנו בנשיקה וחיבוק, ניכר כי היה נבוך מכך שזה נעשה ברחוב, הוא החל לצעוד, כעבור 2 רחובות עצר, פתח את תיקו, נדרכתי והרמתי את המצלמה, הוא הוציא Ipod והכניס את האוזניות לאוזניים, נשמתי לרווחה, גם לרז שלי היה כזה. המשכנו בהליכה, הוא נראה כמו נער רגיל לחלוטין, מעט נמוך, גם הוריו לא היו גבוהים במיוחד, מבנה גוף אתלטי, שיער אסוף בקוקו וגומייה וניצני שיער על סנטרו, מין גיל כזה שאין לך אלא להתקנא בו, אני זוכר את עצמי בגיל הזה, זוכר מה שעניין אותי במיוחד, והם היו 2 דברים בלבד, בדרך כלל באותו גודל וגם באותו מקום ולא משנה אם היא הייתה בלונדינית או ברונטית… הלכנו כ- 15 דקות לערך והגענו לבית הספר, הוא נכנס תוך החלקות ידיים עם חברים, אם הייתם שמים אותם בשורה, בחיי שלא הייתי מבחין ביניהם, לחלקם היה קוקו, לכולם היה ג'ינס רחב ב- 4 מידות מהמידה הנכונה  וכווולם היו עם אוזניות באוזניים, "אופנה" חייכתי לעצמי והרמתי את ישבני מהרכב, לסרוק את מתחם בית הספר, על מנת להיות מוכן לבריחה של הפרחח מיציאה אחרת. 10 דקות ושוב התמקמתי בספסל האחורי של רכבי, "טריק ישן", ממתין לנהג, כך זה נראה לכל עובר אורח חטטן, עכשיו גם ידעתי שיש רק יציאה אחת פתוחה, זו עם השומר הרוסי שנראה כמו מקרר אמנה, 2 דלתות, לרוחב.

בשעות שעברו עשיתי דוקטורט על התיכוניסטים, אבחנתי את אלו שבכל שיעור נכנסו לכיתה ואחרי דקות היו בחוץ, ואז ניגשו לפינה בקצה המתחם, בתקופתי קראו לה "המחששה", את אלו שגם כשיצאו להפסקה, דיברו על השיעור ואת הבנות שהסתודדו בכל הפסקה סביב אותה אחת, "המקובלת" או "המלכה", כך קראו לה בתקופתי, בדרך כלל היא הייתה בלונדינית, גם בימנו אנו זה לא השתנה, מסתבר.

שעות ארוכות העברתי בהמתנה, כשיצאו הביתה, לקח לי דקות לאתר אותו, באותה פוזה, עם האוזניות באוזניים, עקבתי אחריו גם כשנפרד מהחבר שאיתו צעד, עד שהגיע לביתו. חייגתי לרמי, "הכל עבר בסדר היום", אמרתי, "נדבר מחר" וסגרתי.

למחרת ישבתי מחוץ לביתו שוב, שוב חזר הריטואל, ראשון יצא רמי, שלא התאפק וניסה למצוא אותי, שניה יצאה שגית ודקות אחריה יצא הילד. הבגדים היו זהים, רק בצבעים שונים, האזניות כבר היו באוזניים והוא החל בהליכה, התחלתי גם אני, כשהגיע לבית הספר נכנס פנימה לבניין הכיתות, הפעם התפלחתי פנימה, לשומר אמרתי שלום בתנועת ראש, נראיתי כמו אבא של אחד מהם, אז בטח שלא יחשוד בי, חשבתי לעצמי, מחמיר עם עצמי. נכנסתי לבניין, השיעור הראשון טרם החל, הייתה מהומת רעש גדולה, צעקות, מוסיקה, דיבורים והמוני ילדים, כמו נמלים הסתובבו בפרוזדורים, איתרתי אותו כעבור 15 דקות, כי ידעתי בדיוק היכן הכיתה, לאחר ההסבר של שגית בערב הראשון, תמיד חשוב לדעת את כל הפרטים, אלמלא ההסבר על מיקום הכיתה, הייתי מוצא אותו בערך דקות לפני שהיה מסיים י"ב, חייכתי לעצמי. הוא ישב בכיתה כשהצצתי, בשולחן לבד, ראשון בסדר השולחנות בכיתה, לא ראיתי סביבו אף אחד, כיוונתי את המצלמה הסמויה והבטתי כביכול בקירות הכיתה, אף אחד מהנערים לא התייחס אליי, גם לא הנערות… לצערי.

יצאתי משם, חזרתי לרכבי, המתנתי שוב… בצהריים כשיצא, עקבתי אחריו, הוא יצא עם 2 ילדים נוספים, ברחוב המקביל לתיכון הם נפרדו, הוא המשיך בהליכה, פתאום משום מקום הופיעו 3 נערים, נדרכתי, הם טפחו על צווארו בחוזקה, וואהו, אמרתי לעצמי, התיישבתי במהירות ובזקיפות, כיוונתי את המצלמה, הוא קיבל סטירה מצלצלת, פתחתי את הדלת והתכוונתי לצאת, נעצרתי וחזרתי לשבת, התמקדתי בצילום, היה ביניהם דין ודברים, הם היו 3, לאף אחד מהם לא היה קוקו, אחד מהם היה תצפיתן, הוא היה עם סיגריה ביד, השניים האחרים נתנו בילד מכות, כשנפל רציתי לצאת שוב, אבל… "אתה זבוב על הקיר"… שיננתי את הכותרת של המקצוע שלי ושמי האמצעי והמשכתי לצלם. לאחר שהפליאו בו את מכותיהם, היה ביניהם דין ודברים, הוא מחה דמעה, זה לא עשה עליהם רושם, אחד מהם משך מידיו את נגן ה- MP-3, הוא ניסה להתנגד וחדל כשקיבל סטירה מצלצלת מהילד האחר, הם היו רעים וזה עצבן אותי, הם דיברו ביניהם, אני חושב שהצלחתי להבין מה ענה להם בכל פעם, למרות שלא שמעתי, אבל כשמישהו פורש את ידיו לצדדים זה סימן ל: "אין לי, אין לי", ואת זה כל אחד שגדל במקום שאני גדלתי, יודע. תיעדתי את כל האירוע שנמשך כ- 10 דקות לערך, כשהם נפרדו הוא התיישב על הרצפה ואסף את תכולת התיק שהייתה פזורה על המדרכה, הלב נצבט לי, ראיתי המון דברים בחיי כחוקר פרטי, אבל כשמדובר בילדים תמיד היה לי קשה, במיוחד שלרגע חלמתי ודמיינתי את רז שלי אוסף את תכולת התיק, ובדיוק אחרי זה אותי, עצור בעוון פירוק 3 ילדים לגורמים בצורה כזו שבבית החולים לא מצליחים לחבר אותם… התעשתתי והמשכתי לצלם, עכשיו לקחתי החלטה מהירה, במקום להמשיך אחריו, המשכתי אחריהם, רציתי לראות מי בדיוק הפרחחים, הילד בטוח יגיע לביתו ובטח מי מאחיו יחטוף ממנו היום, וגם שיעורי בית הוא לא יכין בדיוק, איך אפשר אחרת, רתחתי, האלימות בקרב בני הנוער גאתה בתקופה האחרונה, בכל מקום ורגע אפשרי דיברו על כך, עכשיו ראיתי זאת במו עיניי, במו מצלמתי תיעדתי זאת. עקבתי אחריהם, הם התלוצצו ביניהם, שיחקו בנגן שלקחו ממנו בכח, בהמשך נטפלו לילדה אחת בת גילו לערך, היא ידעה להתחמק בכך שהחלה לרוץ, להם לא היה כח וחשק כנראה לרדוף אחריה, אחרת מי יודע מה היה קורה… כעבור שעה של שיטוטים הם נעצרו ליד חניון רכבים, תחת מגדל מגורים, התצפיתן נערך לתצפית, גם אני, רק אני עליהם והוא מחפש שלווה ושקט, בשעה ששני האחרים שברו חלון צדדי של רכב והכניסו יד ופתחו את הדלת, כיוונתי את הזום על פניהם, היו לי יופי של תמונות, תוך דקה וחצי הם סגרו את הדלת כשהרדיו דיסק של הרכב הוכנס תחת הקפוצ'ון של אחד מהם, הם מיהרו ללכת, גם אני מיהרתי אחריהם, הם נכנסו לבניין, נתתי להם דקות ונכנסתי ללובי, שמעתי רעשים מהמקלט, יצאתי חזרה ואיגפתי את הבניין, מקלט הוא מקלט בכל מקום בעולם, יש להם פתחי יציאה ואוורור החוצה, שם תמיד תוכל לשמוע באקוסטיקה מעולה מה נאמר בפנים. מצאתי את הפתח הנכון ונכנסתי לעמדת מקשיב, עם המצלמה, שמעתי אותם צוחקים, מגחכים, גם כשאחד מהם אמר תדליק ת'באנג, הקלטתי אותם מדברים ומדברים, כעבור חצי שעה היה לי מספיק חומר לפתוח להם ספרייה פלילית, הלשון לא הייתה האבר החזק שלהם מסתבר… גם לא זה שמישהו יכול להקשיב להם, מסתבר… חזרתי לרכב והמתנתי שיצאו, עברה שעה, קצת פחות ו- 2 מהם יצאו, אז ציינתי לעצמי שאחד מהם מתגורר במקום, עכשיו ליוויתי אותם בהליכה, כעבור 5 דקות אחד נוסף נכנס לבניין, וכעבור 10 דקות נוספות גם האחרון, עכשיו כשהיו לי 3 הכתובות בהם התגוררו התקפלתי למשרדי.

כשהעברתי את סרט הוידיאו למחשב שלי הדם רתח בגופי… 3 אספרסו קצר ו- 2 כוסות סודה ורק אז נרגעתי, הם היו נבלות… חשבתי על הילד, על מה שעבר בוודאי בתקופה האחרונה, על כך שסרב לספר להוריו, על חבריו שאולי ידעו ופחדו לעשות משהו, גם אם זה להתקשר להוריו באנונימיות ולספר שהילד, החבר שלהם במצוקה… באותו ערב צלצלו אלי שגית ורמי להתעדכן במה שקרה, "הילד שוב נראה עצבני היום", אמר לי רמי, "כן, אני יודע", עניתי, "מחר בבוקר תהיו אצלי, אסביר לכם בדיוק למה" וטרקתי. שקעתי בכורסת הטלוויזיה שבביתי, על המסך ריצדו התמונות של מיקי ויעקב, האלימות בקרב בני הנוער גואה וממשיכה לשבור שיאים, צעיר בן 17 נדקר למוות… השתקתי אותם… חשבתי על התיק שהיה לי היום… ניגשתי לילד שלי, הוא עשה הכנות להיכנס למיטה, הכל היה מסודר בחדר כפי שרגיל היה, "מה קורה ילד?" שאלתי, "בסדר אבא, מה אצלך?" ענה לי, "אצלי… הכל רגיל", חייכתי וחיבקתי אותו… "אבא אני חושב שאיבדתי את נגן ה- MP-3 שלי", אמר והדם קפא בעורקי…

 

חפשו אותנו ב-   ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il