הסיפור השבועי – "כמו סינדרלה " עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות
הוא היה בסוף שנות ה-50 לחייו, עיניים כחולות ושערו מתולתל וג'ינג'י, חייך כל הזמן, "תשמע, כמה שפחות דיבורים אני רוצה, כמה עולה מעקב שבוע ימים?" שאל, חייכתי, "ספר קצת, למה? מי היא? מה שיגרת יומה? עוד פרטים שיעזרו לי". רק אחרי 2 ספלי אספרסו הוא נאות לדבר, "קוראים לי שמוליק , אני גרוש מזה 20 שנים לערך ואב לבן ובת שחיים בארה"ב ובאנגליה. לפני 3 שנים הכרתי מישהי, עולה חדשה, צעירה ממני ב-20 שנים, יפהפייה. עבדה אצלי באחת החברות שלי, אני מה שנקרא יזם היי טק, משקיע במספר חברות במקביל ומצליח לעשות כמה $$$ מאחת מהן בדרך כלל, עד כה זה עבד לי פעמיים, אבל נעזוב את זה". רשמתי לעצמי להקיש את שמו בגוגל כשייצא.
"היא הייתה מזכירה של אחד המנכ"לים שלי , ההוא סיפר לי שהיא אם חד הורית, החלטתי לחזר אחריה, זה לא היה קשה, אני חושב שכשאספתי אותה בלקסוס שלי ונסענו לארוחה ביער בן שמן שם חיכה לנו שף פרטי ששכרתי, זה הספיק וזה שכנע אותה. כעבור שבוע עברו היא ובתה בת ה-10 להתגורר אצלי, מאז אנחנו כמו משפחה. תאמין לי שאני מאושר מאוד, אין לי צרות. "אז למה אתה אצלי?" שאלתי, "יש לי שכנה אנחנו מכירים כבר 40 שנים והיא זרקה לי השבוע בצרכניה של המושב, שמוליק תתחיל לפקוח עיניים על 'הפרגייה' שלך ונעלמה ולי וזה הספיק". אז עכשיו כשהכל היה לי ברור, וגם לו, הסברתי לו כמה יעלה שבוע מעקב ואיך זה מתנהל. לחצנו ידיים ונפרדנו, לא לפני שהוא מבקש ממני לעשות הכל בדיסקרטיות רבה, ואכן הבטחתי.
למחרת בבוקר הגעתי למושב שלו, שיותר קרוב לשפלה מאשר למרכז, האזור ירוק ויפה, הבתים היו צנועים, הבית שלו היה מדהים, מזמן לא ראיתי כזה דבר, רשמתי לעצמי להקליד את שמו בגוגל, חבל ששכחתי אמש, הרהרתי לעצמי, שער הוילה הגדולה נפתח בערך ב 10:00, הרכב שלי עמד מעט רחוק, היכן שהסביר לי שהכי בטוח לעמוד כי "כולם מכירים את כולם", ידעתי שהיא אמורה להסיע אותו לשדה התעופה, לאחת מנסיעות העסקים הרבות שלו שמתבצעות במהלך החודש, אמש סיפר לי שהוא יותר חי באוויר מאשר על הקרקע, ואני שראיתי את טורקיה לפני שנתיים, יכולתי רק לקנא בו.
הם חלפו ליידי ואני שכבר הייתי מונע נתתי להם לגלוש, אמש הביא עמו תמונה שלה, כשגלשו לידי הבחנתי בשיער הבלונדיני החלק שלה, היו לה פנים לא רעות, נסעתי אחריה מרחוק. עברו 20 דקות והגענו לנתב"ג, היא ירדה מהרכב כשהוא הוציא את המזוודה הקטנה שלו מתא המטען, היה לה גוף… סגרתי את הזום עליה מרחוק היא הייתה גבוהה, אולי אפילו גבוהה ממני, שיער בלונדיני חלק, מבנה גופה היה מדוגם, כאילו מישהו פיסל אותה, היה לה חזה עומד ויפה, מותניים צרות, אגן יפה, בקיצור… היא הייתה פגז. כשהתקרבתי אליה עם הזום הצלחתי לראות עיניים כחולות וחיוך חושף טור שיניים לבנות… הם התנשקו ונפרדו, כשהיא נסעה ראיתי שהוא מחפש אותי, שלפתי את הטלפון הקבוע ברכב ועשיתי עצמי משוחח עם מישהו תוך כדי נסיעה איטית, הוא כמובן לא זיהה אותי עם משקפי הכאילו ראייה שלי וכובע הבייסבול של הניו יורק ניקס שלי,חייכתי מתחת לשפם שאין לי והמשכתי בנסיעה אחריה, מותיר אותו מחפש אותי. הכנתי את הטלפון לשיחה, וזו הגיעה 30 שניות אחר-כך, "תגיד, אתה לא אחרינו היום?" שאל, "מה? מה פתאום", עניתי, "סגרנו על שבוע הבא ביום שלישי לא?" ולפני שהוא הספיק לעכל את התשובה שלי המשכתי, "סתאאאם תרגע שמוליק, הכל בשליטה, ראיתי אותך מחפש אותי". "בואנה אתה באמת טוב", שמעתי אותו אומר לעצמו בשקט. בקול רם הוא צחק צחוק גדול ואיחל לי בהצלחה והתנתקו הפומיות.
היא יצאה מנתב"ג בנסיעה איטית, בכניסה למושב שלהם חתכה לרחוב אחר, דקה אחר-כך החנתה את הרכב ליד בית קפה שהיה ידוע באזור, כזה עם שם מוזר, מרפסת מעץ וארוחת בוקר טובה, איך אני יודע שארוחת הבוקר טובה? מ'זתומרת, כי בדיוק 10 דקות אחר-כך הזמנתי שקשוקה חריפה כשהיא יושבת לפני ומזמינה את ארוחת הבוקר "הקבועה" שלה כפי שאמרה למלצרית שהכירה אותה, אבל לא בדיוק חיבבה אותה, הבנתי לפי המבט שהרעיפה אליי כשחלפה עליה ונתקלה במבטי. השקשוקה הייתה באמת טובה, אמנם לא כל כך חריפה בסטנדרטים של אמא שלי, אבל בהחלט טובה, בין הסלט והקפה שלה שמעתי אותה מדברת עם חברה בשפת האם שלה, מיותר לציין שזו לא הייתה שפת האם שלי, היו שם המון צחוקים, תחושת הבטן שלי לא אמרה טוב… הטלפון הבא היה לגבר, איתו היא דיברה בעברית, הם התווכחו ביניהם על טמפרטורת המים בבריכות שלהם, הוא הזמין אותה אליו, היא אותו אליה, כשהוא נכנע והיא אמרה לו ב- 13:00 אצלי בבית ידעתי שהולכת להיות חגיגה והתחלתי לקוות שתהיה לי זווית לבריכה. בינתיים נהניתי מהאספרסו הכפול שלי, סרקתי אותה מכף רגל ועד ראש מאחור, היא לא יכלה לראות אותי, הג'ינס שלה גלש מתחת לקו התחתון שלה, הוא היה מסוג חוט תפירה שחור, בדיוק מעל החריץ היה איזשהו אלמנט, רק כשהתאמצתי הצלחתי לראות את האות S, כמו סופרמן, רק באבנים ירוקות, יש לה סטייל, חייכתי. כשקמה לשירותים פתחתי את העיתון למול פרצופי, גם כשחזרה נשארתי באותה פוזה, לא רציתי שתראה את פניי, לא כרגע לפחות… היא גיהצה כרטיס אשראי ואמרה למלצרית שתוסיף 10% טיפ, עכשיו הבנתי למה המלצרית לא חיבבה אותה, הארוחה שאכלה עלתה לפי התפריט 48 ₪ ולהשאיר 5 ₪ טיפ בימינו זה קצת… מעליב בלשון המעטה, במיוחד שאת נוהגת בג'יפ כזה מפואר ויש לך חוטיני עם הלוגו של סופרמן מעל הישבן בזרקונים. חייכתי, בטח גם אתם. היא יצאה מחניון העפר שלמול בית הקפה, 2 דקות אחר-כך השארתי לאותה מלצרית טיפ בגובה הארוחה העסקית שאכלתי, אני חושב שהספקתי לראות את הבועה מעל ראשה אומרת שבעל כמוני היא הייתה רוצה, אלמלא ידעה שאת החשבון ישלם בן זוגה של זו שאכלה את הסלט לא בטוח שהייתה מסכימה, בניינו, מי רוצה חוקר פרטי כבעל… הא?? נסעתי אחריה 2 דקות נוספות לחניון הבית שלהם, רק עכשיו קלטתי את גודל הבעיה, כשהיא נעלמה בפנים ואני התחלתי לעשות סיבובים עם הרכב שלי מסביב לחווילה הזו… לא היה מקום אחד ממנו יכולתי לתצפת לעזאזל… ירדתי מהרכב ועשיתי סיבוב נוסף, החומה הייתה גבוהה, 3 מטרים לערך בשום מקום לא היה לי צ'אנס… קיללתי. חזרתי לרכב, 2 דקות ל- 13:00 הגיע הרכב, מרצדס כסופה, גבר מבוגר נהג בה, אני חושב שהוא היה בן גילו של שמואל, הוא עמד למול החניה וחייג בסלולארי, החניה נפתחה, צילמתי אותו נכנס וקיללתי את האדריכל של הבית של שמואל, איזו חומה לעזאזל, זו שמקיפה את מטה השב"כ ברמת אביב נמוכה יותר…
כעת, כשהם היו בפנים יכולתי רק להתעצבן שאני לא יכול להיכנס. חשבתי על רעיון מהיר ותוך דקה אלתרתי… עברו עוד 30 דקות בדיוק ורעש הקטנוע הגיע לאוזניי, יצאתי מהרכב למול השליח, זה אומנם היה רחוב אחד ליד הרחוב של הבית של שמואל, אבל עדיין שלטתי על דרך היציאה מהבית, להבטיח שהאיש עם המרצדס לא ייעלם לי פתאום, למרות שבתוך תוכי ידעתי… מי יברח תוך חצי שעה מבילוי עם יפיפייה כמו הגב' של שמואל… נתתי לשליח טיפ של 20 ₪ ולקחתי את מגש הפיצה והקולה, חזרתי לרכב שלי, חזרתי בנסיעה מהירה לווילה של שמואל, צלצלתי בפעמון, ידעתי שהם בטח ליד הבריכה ואיש לא יפתח, לכן דחפתי את היד מאחורי הדלת הקטנה (לפחות יש משהו קטן בבית הזה) ונכנסתי פנימה, עכשיו נזכרתי ששכחתי לשאול את שמואל אם יש כלב בחצר, אלוהים ישמור סיננתי לעצמי… ישמור אותי אני מתכוון… נכנסתי בצעדים איטיים עם הפיצה והקולה בידיי, על מותני תיק הפאוץ' החום ובתוכו המצלמה הסמויה שלי… הבטתי במפלצת שעמדה למולי, זו שבעברית קוראים לה בית, זה דמה יותר למלון הרויאל ביץ' באילת, אני חייב לבדוק על השמואל הזה… חלפתי על הבית לכיוון הבריכה, היא תמיד מאחור אמרתי לעצמי… כשלפתע נתגלתה לעיניי במלוא הדרה, איזו בריכה, פששש, הם היו בתוך המים, היא הייתה שכובה על מזרן ים ששט להנאתו והוא בתוך המים, כשידיו נשענות על ישבנה וראשו על ירכיה, אחלה כרית, חשבתי לעצמי… התקרבתי לאט לאט, נתתי למצלמה הסמויה שלי להתרכז, ידעתי שאלו תמונות שיהיו יקרות לשמואל, כשהייתי מספיק קרוב ומספיק רחוק שלא יחשדו בי, צעקתי, "סליחה…" שניהם הסתובבו לעברי, עכשיו גם יכולתי לראות את נקודת החן שהייתה לה ליד הפיטמה הימנית, מה שאומר שחזייה לא הייתה לה באותה שנייה, להפתעתי היא לא התאמצה להסתיר את שדייה, אלא התיישבה על המזרן ושאלה "כן, מה אתה עושה בתוך הבית שלי?", "את הזמנת פיצה?" שאלתי, "לא!!", היא ענתה "ולהבא אל תכנס בלי שמאשרים לך" והסתובבה לשכב על המזרן, הוא לא אמר מילה. נראה לי שהיה די בהלם, הוא לא ציפה שמישהו ייכנס אליו באמצע שום מקום כשהוא בבריכה… הסתובבתי לצאת תוך כדי זה סרקתי את הבית וראיתי כי יש מקום בחומה שממנו רואים את הרחוב, יצאתי מהדלת, זרקתי את הפיצה והקולה לרכב שלי ומיהרתי ברגל למקום ההוא, זה היה מין כוך של פחי הזבל, מבחוץ זה היה בסך-הכל 2 דלתות ברזל אבל כשפתחתי אותם טיפונת, ראיתי מה שלא ראיתי קודם, מהצד השני זה היה חלול, על-מנת שתושבי הבית לא יצטרכו לצאת עם הזבל בידיהם השאירו את קיר הכוך פרום, עכשיו יכולתי להשקיף על הבריכה, רצתי להביא את הרכב קרוב, לאחר שסגרתי את כל צד הכוך הזה שלא כל רכב חולף יחשוד בי, התכופפתי ונכנסתי לכוך, כיוונתי את המצלמה אליהם, הוא ליטף את גבה, את ישבנה, היא ליטפה את ראשו, במשך דקות ארוכות ישבתי ליד פחי הזבל, מספיק רחוק מעיניי כל רואה אבל מספיק קרוב לתעד הכל. כשיצאו מהבריכה התקלחו בטוש שהיה צמוד אליה, גם שם התמזמזו, ואז נכנסו לבית. עכשיו חזרתי לרכב והמתנתי ליציאה שלו. כעבור 3 שעות לערך הוא יצא, אני הספקתי לדפוק 4 משולשי פיצה וחצי בקבוק קולה, עכשיו עקבתי אחריו, וזה לא היה קשה, וגם לא רחוק. הוא אמנם גר בווילה צנועה יותר, אבל בדיוק 2 רחובות מהבית של שמואל…
עברו 4 ימים ושמואל נכנס למשרדי, מחויך כהרגלו, לפני שהתחלנו לדבר הניח בקבוק וויסקי על שולחני, בושמילס…"לא רע", אמרתי, "לא רע, תודה". לחצתי את ידו בחום ופתחתי את דו"ח המעקב שלו. שמואל הביט בדו"ח בדיוק 2 דקות, בתמונות רפרף עוד 20 שניות ואת דיסק הווידאו ראה רק בקטע הכניסה שלי עם מגש הפיצה, "זה מספיק" אמר לי, "זה מספיק","אתה מכיר את האיש?" שאלתי, "כן בטח" ענה לי, "חבר טוב שלי, התגרש לפני שנה, אשתו תפסה אותו עם העוזרת הפיליפינית שלהם". "אתה מתכוון לומר 'היה' חבר טוב" חייכתי, "כן" ענה, "היה, אבל הוא הפסיד יותר מ'חבר', אני אמור להשקיע בחברה שלו כמה מיליונים… עכשיו שיחפש…" שמואל לחץ את ידי בחום, הודה לי ויצא מהמשרד. עכשיו נזכרתי שאני צריך להקיש את שמו בגוגל…
וואהו…וואהו… השם של שמואל עלה על עשרות דפי הגוגל שנפתחו למולי, בכל ידיעה קטנה בעמוד דווח כמה השקיע ובזו שאחריה כמה הרוויח, אחרי ה- 60 מיליון $ כבר עצרתי… האיש תותח… ידעתי את זה מהרגע הראשון, אבל אהבה מסתבר, לא קונים בכסף, ואת זה ידעתי עוד קודם . יותר לא שמעתי ממנו.
[/fusion_builder_column_inner]
"זבוב על הקיר" – חייו של חוקר פרטי "סודות" של חוקר פרטי אייל סברו – רז חקירות
הסיפור השבועי של החוקר הפרטי אייל סברו – רז חקירות. הסיפור השבועי הינו סיפור המבוסס על תיק חקירה אמיתי שטופל במשרד רז חקירות – אייל סברו החוקר הפרטי ועורך דין לענייני משפחה, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים. הסיפור הינו לשימוש אישי בלבד. אין להעתיקו או לפרסמו בכל אמצעי או בכל מקום אחר.