הסיפור השבועי "החיים שלי דבש" עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות
החיים שלי דבש // עו"ד אייל סברו
יום חמישי, 21:30, רגע לפני סוף השבוע שלי, אני מעלעל בבלייזר שעל שולחני, גאון, גאון מי שהמציא את המגזין הזה. כדורגל, וויסקי טוב, בחורות יפות ומכוניות ספורט. מה גבר ממוצע צריך יותר מזה, אני מהרהר לעצמי, אה, מאהבת, על זה טרם חשבו שם.אחרת, ייתכן והייתם קוראים את הטור הזה שם.
צלצול באינטרקום, אני פותח, אח"כ בדלת ואני שוב פותח, אחרי 10 שניות הוא אצלי במשרד, שנות השלושים המוקדמות של חייו, קטן צנום משהו, עיניים ירוקות, חיוכו מבויש משהו, רגע, לפני שתתחיל אני אומר כשהוא פותח את פיו במטרה להתחיל לדבר, מה תשתה? אספרסו קצר, כפול או ארוך? אני שואל, מתוך ידיעה ש 50% הוא לא יודע מה ההבדל בין כפול לארוך (אותה כמות קפה ביותר מים=ארוך) והוא מפתיע. כפול, מעט חלב ומחייך. אתה צודק, קראתי כבר שכל פגישה אצלך מתחילה באספרסו טוב, אבל ברגע שחוצים את סף הכניסה אצלך שוכחים הכל.
כעבור 10 דק', אחרי הקפה הוא מספר על עצמו,בן 33 (לא טעיתי) נהג אוטובוס באגד, עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, עשיר לא יהיה, אבל מאושר בחלקו. נשוי מזה 7 שנים, אבא ל-2 ילדים, בן ובת. אשתו, נורית מוכרת בחנות בגדים, בקניון במרכז העיר אצלנו. החיים שלו היו דבש, עד לפני חודש, ערב אחד ישבתי בסלון כשנורית הייתה במקלחת, הפלאפון שלה פתאום השמיע קול של קבלת הודעה, לא יודע מה דחף אותי, אני בחיים לא מביט לה בפלאפון אבל הרמתי אותו ובאופן אינסטקטיבי לחצתי על המעטפה, וההודעה הופיעה …"נהניתי היום, מחכה למחר"…הבטתי שוב ושוב, ירדתי עם החץ למטה, שם פרטי שולח ההודעה, אבל אין שם, רק אות אחת ש' ומספר טלפון. העתקתי מיד את המספר וכשהיא יצאה אמרתי לה ברוב תמימותי אמרתי לה, הגיעה לך הודעה נהניתי משהו… מי זאת ש'? אתה מבין אייל, חשבתי חברה שלה, אבל היא הסמיקה, הפכה אדומה כולה, הבנתי מיד שמשהו מסריח, היא אמרה לי, סתם טעות כנראה, אבל איזה טעות אייל, הבנאדם בזיכרון אצלה תחת האות ש והיא אומרת לי טעות…שתקתי… למחרת כל היום נהגתי, 14 שעות והראש שלי היה בהודעה הזאת. ..היי תיזהר אתה על הכביש אמרתי, כן, כן, אני יודע אני כבר ממוטט ולכן אני אצלך… אני לא מסוגל לעבוד יותר, פתאום שמתי לב לעוד כמה דברים… אתה לא תאמין אבל מצאתי אצלה אתמול חבילת קונדומים בתיק.. ופה פרץ בבכי. נתתי לו להירגע, אח"כ ביקשתי שיספר לי עליה, עליהם, והוא סיפר… הכירו בחדר כושר שבו הוא היה מדריך בעבר, מיד לאחר הצבא, כעבור שנה נישאו, הולידו ילדים, אבא שלו נהג אגד והכניס אותו לקואופרטיב, קנו דירה, משכנתא, חיים רגילים. היא עובדת בחנות בגדים, אחת מתוך רשת גדולה וידועה, מנהלת חנות, יש לה מרחב פעולה, יכולה לצאת מהעבודה לשעתיים ואף אחד לא ישים לב או ישאל שאלות… סיפר לי על שעות העבודה שלה, על השגרה שלה, יחד הגענו למסקנה שאין לה הרבה זמן פנוי, וכן בשעות העבודה יכולה למצוא זמן לזה. החלטנו שנתחיל מיד מעקב, למחרת בבוקר. נפרדנו בלחיצת יד, הוא היה צנום אבל שרירי, הרגשתי את לחיצת היד שלו כמי שאומרת לי, אייל..עזור לי. למחרת בבוקר, המתנתי לה ליד הבית שלהם. בניין מגורים חדש 8 קומות, המון רכבים ואנשים צעירים. היא ירדה בדיוק ב-7:30, יחד עם 2 ילדים, לאחר נסיעה קצרה הכניסה אותם לגן ולביה"ס הסמוכים, נסיעה טיפה ארוכה יותר הביאה אותה לחניון הקניון בו היא ניהלה את חנות הבגדים. נתתי לה להחנות ונכנסתי כעבור 3 דקות, צילמתי אותה יוצאת מהרכב כבר בדרך דיברה הרבה בפלאפון, אבל בינינו מי לא מדבר בפלאפון במהלך נסיעה… כשנכנסה לכניסת המעליות נתתי לה לעלות ומיהרתי אחריה עם המצלמה הסמויה ושהגעתי לקומה השלישית, לחנות שלה ולא הבחנתי בה החסרתי פעימה, פספסתי… אבל בדיוק אז היא הופיעה עם כוס קפה גדולה מ"ארומה" הסמוכה, נרגעתי..היא נכנסה לחנות שכבר הייתה מאוישת ב-3 בנות צעירות. חתרתי שמאלה, זיהיתי שולחן פנוי ב"ארומה" ותפסתי אותו… עברה חצי שעה, הייתי עם עיתון, כוס קפה גדולה ועוגת גבינה חמה, "חיים דבש", חייכתי לעצמי, החיים שלי דבש..היא עבדה ללא הפסקה, אבל גם דיברה בפלאפון וסימסה המון. אחד התסמינים של בוגדים ובוגדות. בכלל נראה לי ש50% מההכנסות של חברות הסלולר בהודעות SMS הן מבוגדים ובוגדות. בידקו מי המשתמשים הכבדים, שימו עליהם מעקב יומיים שלושה ו..תיק סגור.המתנתי לה מס' שעות, ואז בצהריים ראיתי אותה עושה "קולות" של מי שיוצאת מהחנות, "הקולות" היו בצורת הסברים לעובדת מה לעשות וסימנים על השעון שעל פרק ידה, קרי… אני חוזרת עוד מעט… נתתי לה להיכנס למעלית, רצתי למדרגות שבדקתי קודם לכן למקרה שיקרה הדבר. הגעתי לפינה לרכב ויצאתי מהר מהחניון, כשהיא יצאה בנסיעה איטית יצאתי אחריה.. יצאנו לראשון לציון בנסיעה רגילה, באחד הרמזורים הורידה את סוכך השמש ומרחה ליפ גלוס מבריק ומנצנץ על השפתיים, ידעתי שזה הולך לקרות, הכנתי את מצלמת ווידאו. ברחבת החניה של אזור התעשייה בנס ציונה היא נעצרה. עצרתי במרחק 300 מ' וכיוונתי את הזום, בחור צעיר ממנה נכנס לרכב, הם התנשקו…בינגו, סיננתי לעצמי וחייכתי.. הם החלו בנסיעה.. יצאו מנס ציונה לכיוון רחובות. עקפו את רחובות, הכיוון היה בסיס תל-נוף, קרוב אליו נכנסו למושב צדדי… הכרתי את המושב היטב, במיוחד את מה שמוכרים בתוכו…"חדרי אוהבים", נתתי לה לנסוע באיטיות מעל פסי ההאטה הגבוהים, צילמתי מרחוק… כשהיא נעצרה למול השער צילמתי, כשנכנסה פנימה, צילמתי גם כן… המקום אכן היה "דירות אוהבים". נתתי לה להיכנס ולחצתי על האינטרקום בכניסה…אפשר להיכנס? שאלתי את עלמת החן שענתה לי… מצטערת, הכניסה לזוגות בלבד, דקלמה, כן עניתי, היא תגיע בעוד רבע שעה ולא נראה לי שבעלה ישמח לראות שהיא נכנסת איתי יחד, אז אולי תפתחי לי ותני לי איזה סוויטה למשל… עניתי במעט ציניות והרבה תקיפות.. או ההיפך בעצם. וזה עבד, היא פתחה, חדר 17 מימין אמרה. גלשתי לחדר 17. תוך כדי סרקתי את הרחבה וראיתי את הרכב שלה חונה ליד חדר 12 , לא נראה לי שישמעו אותם עד אליי אבל אמתין בכל מקרה, אין לי הרבה זמן ממילא.. עברו 1- דקות שבהם בעיקר צילמתי את הרכב והמקום, והברזנט הרחוק מכסה את רוב המכונית, הזמן שלי היה קצוב, לא רציתי להסתבך עם בעלי המקום, נכנסתי לרכב שלי והגעתי שער, לחצתי על האינטרקום…היא תקועה עם פנצ'ר, השארתי כסף בתיבה…השער נפתח ויצאתי משם.
המתנתי להם בקצה הרחוב, לקבל את פניהם כשיצאו משם, וכעבור שעתיים הם אכן יצאו..כשהיא הורידה אותו באותו מקום הם התנשקו ארוכות, נתתי למצלמה לדבר…כשהיא נסעה, עקבתי אחריו..הוא הלך לתומו מרוצה, מחויך, מיד חייג בפלאפון ונראה מספר לחבר על הזיון הטוב שהיה לו, כך שיערתי לפחות…לחצתי על המצלמה הסמויה, התקרבתי אליו תוך שאני משנן בע"פ את מספר הטלפון שנתן לי בעלה עם האות ש' תחתיו… פתחתי את החלון שלי ואמרתי, בואנה, אתה מוכר לי הוא אמר לזה ששוחח עימו,רגע ופנה אליי… מי אתה… אמרתי לו איך קוראים לך שמעון לא?… לא הוא חייך, אחי אתה טועה, אמר…לא, לא, לא טועה, עניתי אני מכיר אותך. אפילו הטלפון שלך קל, אני זוכר אותו בע"פ 054-7371…, דקלמתי, היא היה בהלם, כן זה המספר שלי ענה. מי אתה? שאל, רגע עניתי איך קוראים לך, משהו עם ש' נכון? כן ענה לי שלומי, אה, שלומי כן פעם עבדת בשטיפת רכב לא?…לא ענה. לא, אחי, אתה חי בסרט נראה לי, לא מכיר אותך, אמר לי… סליחה עניתי… סליחה אולי אני טועה, התחלתי להתרחק באיטיות ואז פתחתי את החלון שוב והוצאתי ראש.. אבל החיים שלי דבש, סתם שתדע!!!..ונתתי גז. ממהר למשרד.
חייגתי אליו באותו ערב, כעבור חצי שנה הם התגרשו. החיים הם לפעמים לא דבש.
חפשו אותנו ב- ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
