הסיפור השבועי – "התופרת" עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות
שלומית הייתה בשנות ה- 50 המאוחרות לחייה. אם ל- 4 ילדים, סבתא לנכדים ואישה מקסימה. איך אני יודע שהיא מקסימה, אתם שואלים? היא הייתה התופרת שלי ב- 15 השנים האחרונות. תמיד כשהייתי זקוק לתיקון או מכפלת הייתי קופץ אליה לחנות הקטנה, תמיד קיבלה אותי בסבר פנים יפות, תמיד חייכה, תמיד מדדה בדיוק רב ועמדה תמיד בזמנים שהבטיחה, גם כשרציתי זאת דחוף להיום בערב לחתונה של חבר קרוב או אח.
עכשיו ישבה במשרדי וגוללה בפני את סיפורה. סיפור של אישה רגילה, שבעלה עובד כמוסכניק עצמאי מזה שנים רבות, בעל מוניטין רב והכנסה נאה. בחצי שנה האחרונה שמה ליבה כי התנהגותו מעט השתנתה. אברהם הפך להיות חסר סבלנות כלפיה, זה החל בתשובות רועמות לשאלות פשוטות, המשיך ביחס מזלזל כלפיה והגיע למצב שלפרקים ארוכים בכלל לא החליף עמה מילה. שלומית ניסתה, כך סיפרה לי, להבין בכל דרך מה עובר על האיש שלה, שמא נקלע לחובות בעסק (ממש לא, נהפוך הוא, פרח), שמא מטרידה אותו בעיה כלשהי (לא מצאה כזו) ובכלל בדקה גם את עצמה. "אולי אני לא בסדר", אמרה לי במין ניסיון אחרון להבין מה עובר על בעלה, אבל שום דבר לא צלח.
אליי הגיעה כשהבחינה כי מרבה לשקר לה. השיא היה בשבוע האחרון, לאחר שסיימה את בדיקות הסוכרת (ממנה סבלה) השבועיות בקופת חולים, קפצה אליו לעסק עם בורקס חם וביצה שקנתה מהמקום האהוב עליו, שוב בניסיון לפייס אותו, אבל הוא לא היה בעסק. בטבעיות חייגה אליו לסלולארי ושאלה, "איפה אתה?", "בעבודה!" השיב לה בכעס וטרק. שוב חייגה, "אבל אני אצלך בעבודה"… אמרה ושמעה את השקט מעבר לקו… "מה את רוצה, אני בסידורים"… זה כבר היה יותר מדי עבורה.
"עכשיו אני רוצה לדעת איפה הוא נמצא. אני לא רוצה לערב את ילדיי, יש לי בן שוטר שיכול לעקוב אחריו בלי בעיה", אמרה תוך שהיא מתגאה בבנה, "אבל אני לא רוצה שיראו שהוא משקר אותי"… ובשלב הזה דמעות זלגו מעיניה.
הבטחתי לה שאעשה הכל לעזור לה להגיע לאמת, הסברתי לה איך הדברים הולכים ובמה זה כרוך. לחצנו ידיים, בעצם היא חיבקה אותי חזק, ניגבה את דמעותיה ונפרדה ממני.
למחרת בבוקר, שעה מוקדמת המתנתי לאברהם בסמוך לביתם. שכונה ותיקה בעיר, בתים פרטיים וגינות לא מטופחות. הורדתי מעט את מסעדת הכיסא שלי, מזגתי קפה חם שהכנתי שעה קודם במטבח ולגמתי לי… שייצא בעוד 5 דקות וזה בסדר אמרתי לעצמי והוא שמע. כשלגמתי את הלגימה האחרונה בכוס הפלסטיק הוא יצא, איש נמוך, עם כרס גדולה, מקריח וכיפה לראשו, נרתיק תחת בית השחי, נכנס לרכב והחל בנסיעה.
נסעתי אחריו מספר רחובות, עד שהגענו לבית הכנסת עליו סיפרה לי אמש. הוא נכנס פנימה, דרך החלונות ראיתי אותו עטוף בטלית מתפלל שחרית, אחר כך מניח תפילין, אחר כך יצא ונפרד ממניין המתפללים.
עקבתי אחריו בדרך למקום עבודתו, כשהגיע למוסך כבר חיכו לו 2 פועליו. תפסתי זווית צילום טובה כ- 50 מטר מהכניסה למוסך והתפנתי לכוס קפה נוסף. אברהם ופועליו עבדו במוסך. בשעה 10:30 אברהם יצא נוהג ברכב אחר שהיה במוסך, מתחתי את אבריי והתחלתי במעקב. נסענו 2 רחובות בלבד והוא נכנס למוסך שכן, צילמתי אותו. המתנתי רבע שעה נוספת והוא יצא עם קרטון והמשיך. הגענו למוסך נוסף וההליך חזר על עצמו עוד פעמיים נוספות שלאחריהם חזר למוסך.
עד לשעות אחר-הצהריים עבד במוסך, בין לבין אכל צהריים עם 2 עובדיו במסעדת פועלים צמודה למוסך שלו. הכל היה נראה רגוע ושליו, אבל זה לא עשה עליי רושם, ידעתי ששלומית לא חושדת סתם ושבקרוב יקרה משהו, הייתי סבלן. בשעה 17:00 נעל את המוסך, פועליו כפי שהבנתי נשארו ללון בפנים, הוא חזר לביתו, אני חזרתי למשרדי.
למחרת בבוקר שוב התמקמתי בסמוך לביתם, שוב יצא לבית הכנסת ושוב הגיע למוסך, שוב המתנתי.
בשעה 12:00 הוא יצא, הפעם נראה לי ממהר מאוד. הרגשתי שמשהו עומד לקרות. הוא יצא מתחום איזור התעשייה ואני כבר ידעתי שמשהו עומד לקרות. כשירד באיילון לכיוון ירושלים, נכנסתי למתח, מה ולאן יש לו לנסוע, חייגתי לשלומית, "תגידי, אברהם אמור לנסוע לאנשהו היום?" שאלתי אותה, "אין לי מושג, הוא לא מדבר איתי כבר שבועיים", ענתה לי, "אמרתי לך", אמרה, "בסדר", הרגעתי אותה והמשכתי במעקב. כשעלה על מחלף נתב"ג עליתי אחריו, עברנו יחד את ביקורת האבטחה, "לאסוף נוסעת", אמרתי למאבטח ששאל לאן פניי, הוא הנהן בראשו ואני מיהרתי אחרי אברהם.
התקרבנו למתחם מקבלי הפנים, אברהם החנה את רכבו והמתין בו, המתנתי גם אני. כשראיתי אותו מחייג בסלולארי הבנתי שהוא מחכה למישהו או מישהי, כשיצא מהרכב והטלפון באזנו הבנתי שעוד שנייה יפגוש את זה שמחכה לו או לה. הדלקתי את המצלמה הסמויה ומיהרתי אחריו, נכנסנו לאולם, המקום היה הומה מאנשים ולכן שמחתי, עכשיו יותר קל לי. שלפתי את המצלמה הסמויה, הפכתי אותה לגלויה ועשיתי עצמי מצלם את מקבלי הפנים, כאילו ואני ממתין למישהו גם כן. אברהם עמד בצד, כולו נרגש, הבעות פניו הביעו כי מחכה למישהו בקור רוח. כשהיא יצאה חייכתי, הוא התקדם לעברה, היא הייתה בלונדינית, נמוכת קומה, צעירה ממנו ב- 20 שנים לפחות, ממוצא רוסי, נשאה עגלה עם 2 מזוודות ו- 2 קרטונים גדולים של ג'יימס ריצארדסון. הם התחבקו בחמימות, אחר כך התנשקו שוב ושוב, צילמתי אותם מרחוק. עכשיו ירד לי האסימון למה אמש לא קרה כלום. עכשיו ירד לי האסימון למה הוא מתנהג כפי ששלומית תיארה לי. יש לו רומן באופן וודאי…
הם יצאו מהטרמינל ונכנסו לרכב של אברהם, נסעתי אחריהם, כל הדרך הם התנשקו, עכשיו אראה איפה היא גרה והפאזל יושלם.
נסענו חצי שעה לערך, אחר כך הגענו לשכונה "לא משהו" בראשון לציון, הוא נעצר ליד בניין רכבת, הם ירדו מהרכב ואברהם הרים את המזוודות, היא הרימה את הקרטונים והם נכנסו באחת הכניסות, צילמתי הכל. עכשיו המתנתי, יכולתי לנחש מה קורה בתוך הבית, אבל בעצם גם אתם יכולים…
עברו שעתיים וחצי והוא יצא, מחוייך וזחוח, היא נפנפה לו לשלום מהחלון בחזית קומה 2, צילמתי אותה מבעד לוילונות הרכב שלי, עכשיו נסעתי אחריו, תיארתי לעצמי, לעבודתו.
באותו ערב ישבתי במשרדי וערכתי את הקלטות, סידרתי דוח יפה, הדפסתי תמונות וחשבתי על הפגישה מחר עם שלומית.
למחרת בבוקר חייגתי אליה, "את רוצה לעבור אליי?" שאלתי, "מה יש תשובה?" היא שאלה, "כן" עניתי, "בהחלט".
עברו 20 דקות והיא נכנסה, מתוחה כולה. מזגתי לה כוס מים קרים והצגתי לה את הדוח שחיכה לה על שולחני. "ידעתי", אמרה ועברה על התמונות שתיעדו את אברהם מתנשק עם הגברת הרוסייה בטרמינל בנתב"ג, "ידעתי שיש לו מישהי, נבלה", סיננה. ישבנו יחד חצי שעה נוספת, הראתי לה את סרט הוידיאו, היא בכתה, כפי שחשבתי. כשנרגעה המלצתי לה לפנות לעורך-דין, "כך שתדעי מה זכויותייך", אמרתי וזהו. כשנפרדה ממני בחיבוק אמרה, "אוי אייל, אייל, מי היה מאמין שאברהם שלי יבגוד בי"… ונעלמה.
הרמתי רגל ועוד רגל על השולחן, לא יכולתי שלא לחשוב עליה, אישה מקסימה, כל חייה עובדת לפרנסתה ופתאום לקראת גיל 60 כל עולמה מתמוטט עליה. האיש שהכי הרבה סמכה עליו בחייה, מפנה לה עורף בגיל כמעט הכי קריטי בחייה. היה לי עצוב בפנים, בבטן. מאז לא הלכתי אליה, עברה כמעט שנה, שמעתי שהם התגרשו, היא סגרה את המתפרה הקטנה ונסעה לבתה שחיה בארה"ב. הייתה שם 3 חודשים וחזרה. יותר מזה אני לא יודע, אבל בכל פעם שאני צריך תיקון או מכפלת, אני נזכר בה ועצוב לי… בבטן.
חפשו אותנו ב- ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il