הסיפור השבועי - האמת שלא נאמרה // עו"ד אייל סברו חוקר פרטי

"זבוב על הקיר" – חייו של חוקר פרטי "סודות" של חוקר פרטי אייל סברו – רז חקירות

סודות של חוקר פרטי ₪88.00
טייפ דיגיטלי ₪490.00
זבוב על הקיר חייו של חוקר פרטי – עו"ד אייל סברו | רז חקירות | משרד חקירות | חוקר פרטי

חפשו אותנו ב- ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.לתגובות: eyal@raz-pi.co.il

הסיפור השבועי – האמת שלא נאמרה // עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

הסיפור השבועי – האמת שלא נאמרה // עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

האמת שלא נאמרה // עו"ד אייל סברו

לפני כשנה התייצבה במשרדי גברת נכבדה. הערכתי את גילה כאמצע שנות ה-60. לא טעיתי.מזל היה שמה.

אישה נאה. ניכר על פי הקמטים בפניה כי השנים שעברה לא היו קלות.סיפורה היה קשה, קשה מאוד. אפילו

קשה מנשוא.בסיפורה היא חזרה לשנת 1975, 24 שנים לאחור, עת היתה צעירה נאה.את בעלה משה הכירה

בתקופת הפלמ"ח. נולדו להם שני ילדים. יואב ושלומית. כשיואב נפל במלחמת יום הכיפורים, היתה זו תחילת

שבירתו של משה. הוא עזב את בית הדפוס בו עבד ונשאר בבית, שרוי בדיכאון עמוק. את ימיו העביר בצפייה

בטלוויזיה ובצילומים של יואב ובשתיית אלכוהול שרק בעזרת מזל נגמל ממנו.הימים היו קשים. המצב בבית

היה קשה מנשוא וגם מזל הלכה ושקעה אט אט בדיכאון.ביום 28.10.75, בשעות הערב, שעה 19:10 בדיוק,

היא ביקשה מבעלה שירוקן את פח האשפה, עיקר תפקידו בשנתיים האחרונות. הוא הנהן בראשו, לקח את

שקית הזבל, נעל כפכפי אצבע וירד למטה.עברה שעה, עברו שעתיים, הוא לא חזר. הגיעה שעת חצות ומשה

לא חזר. מזל ירדה למטה וחיפשה אותו אך משה לא היה שם.המשטרה פתחה בחקירה. בעיתונים הופיעה

תמונתו, אך לא היו סימנים ממנו.עבר שבוע, עברו חודשים, גם שנתיים בלי משה ולא היה קצה חוט שיוביל אליו.

מזל לא ידעה מנוח. אנשים רבים נרתמו לעזרתה, גם ידוענים למיניהם. כמו כולם גם מזל חשבה שהוא התאבד

וגופתו נעלמה. אולי הלך לים ולא יצא ממנו. הבת כבר גדלה והגיעה לגיל גיוס. מזל שהותרה מעגינותה על-ידי

הרב הראשי לישראל, לא נישאה, אבל כל המומחים בעניין יעצו לה להניח למשה.עד אותו יום בו נתקבלה הגלויה.

הנמענת היתה הבת שלומית. נכתבו שם שתי מילים: "גיוס נעים".על החתום היה… אבא. משטרת ישראל נכנסה

לתמונה, רשות הדואר נרתמה. לא כל יום מקבלים סימן חיים מאדם שנעדר 13 שנה. החקירה היתה ארוכה אך

ללא תוצאות. כל שגילו היה שהגלויה נשלחה ממקסיקו סיטי. מזל היתה באי שקט. משה חי !!! למה אם כן הוא

נעלם כך? מדוע לא השאיר כל סימן? למה פנה דווקא עכשיו? השאלות ניקרו בראשה ללא תשובות. גם בשלומית

התחוללה סערת רגשות והיא היתה מבולבלת. מאז, אחת לשנה ביום ההולדת של שלומית מגיעה גלויה ממקסיקו.

"יום הולדת שמח, מאבא".עכשיו, 24 שנה מאז אותו יום שנעלם משה, החליטה מזל שנמאס לה להמתין. היא

רצתה לדעת מה קרה לו. שלומית כבר נישאה והולידה שני בנים קטנים. היא כבר ויתרה מזמן. אבל מזל לא.

"אני רוצה שתיסע למקסיקו. אל תחזור בלי פרטים עליו", אמרה לי באופן חד-משמעי. קבענו פגישה נוספת כעבור

4 ימים כדי שאוכל בינתיים להתארגן.בפגישה הבאה פרשתי בפניה את תכנית העבודה שלי ושכר טרחתי, שכלל

הוצאות עבור בתי מלון, השכרת רכב ושכר עבודה נוסף. היא הסכימה מיד. "צא לשלום והבא בשורות טובות".

בשבוע שנותר לי עד לטיסה אספתי מידע ישן מכל הגורמים שטיפלו בעניין. צילמתי את תיקו במשטרת ישראל

ופרטים נוספים שהיו נחוצים לי, ויצאתי למקסיקו סיטי. בשדה התעופה במקסיקו המתין לי אלפרדו, נציג איגוד

החקירות המקומי.לאחר שהסיעני למלון מפואר ישבנו בלובי וסיפרתי לו את הסיפור במלואו. הוא הבטיח לי עזרה

מיידית ונתן לי להבין שאחזור עם ממצאים. "תכין עצמך לשלמונים רבים, כך מקבלים מידע בארצנו", אמר.

"אני יודע", אמרתי לו, "כבר הכנתי את עצמי". למחרת בבוקר הגיע נציג חברת השכרת הרכב והעביר לידי את

מפתחות הרכב ששכרתי עוד בישראל. את היום הראשון של החיפושים התחלתי באיסוף אלפרד ממשרדו.חוקרים

פרטיים במקסיקו הם אנשים מיוחדים. הם יכולים להשיג לך כל דבר, פשוט כל דבר. לא ייאמן עד כמה השוחד משחק

שם. הכל נקנה בכסף. מהפרט הקטן עד לדבר הגדול ביותר. אלפרדו גבה מארנקי שטרות ללא סוף.

בכל פעם שיצא ממשרדי החקירות הוא יצא משם מקלל בשפה שאיננה מוכרת לי, אבל המילים היו קשות, אני משוכנע.

באותו ערב עשיתי הערכת מצב. הגעתי למסקנה שאם זה יימשך כך, אמצא עצמי בסופו של דבר בלי משה ובלי כספה

של מזל. בזבזתי 700$ ועדיין לא קיבלתי כל מידע. נותרו לי 6 ימים במקסיקו. אם המצב לא ישתנה אני עלול לחזור

בלי ממצאים ובלי משה.למחרת ביקשתי מאלפרדו שיתחיל לחסוך לי בעלויות. הסברתי לו את הקושי הקיים בנושא

הכספי וקיוויתי שהצלחתי לחדור להבנתו. ידעתי שהוא מפריש "בקשיש" לכיסו, אבל ידעתי גם שעלי להשלים עם כך.

עבר יום נוסף ללא ממצאים ואני התחלתי לומר נואש. את היום הרביעי שלי במקסיקו החלטתי להעביר לבד. אמרתי

לאלפרדו שאנצל את היום להכרת העיר והוא יכול לחזור לעיסוקיו.הגעתי לבניין הקונסוליה כדי להיפגש עם תמר.

כמי שעובדת בשגרירות 20 שנה היא הכירה את המקרה של משה.אבל אם עד לרגע זה היתה עוד תקווה קלושה

בלבי, הרי שאחרי ארוחת הצהרים עם תמר הייתי כבר נואש. היא סיפרה לי שגורמים רבים טיפלו בעבר בעניין של

משה, ללא הועיל. "מקסיקו גדולה ואנשים רבים מוצאים בה מקלט. פה אפשר לקנות בכסף זהות חדשה בכל בוקר.

אז חבל לך על המאמץ".התקשרתי למזל ועידכנתי אותה. היא הצטערה לשמוע את דבריי. ניסיתי להיות אופטימי

בשיחה, אבל בסתר לבי ידעתי שיתכן שהעניין חסר סיכוי. למחרת המשכתי עם אלפרדו בחיפושים. סרקנו בתי

כנסת יהודיים, מחפשים אחר ישראלי שהגיע לכאן לפני כ-25 שנה. אף אחד לא ידע דבר. כולם היו נחמדים ואדיבים,

חלקם העבירו דרכי מכתב חם לקרוביהם בתל-אביב ובבאר-שבע, אבל מידע על משה לא היה לי.

את היום שלפני האחרון העברתי בהמתנה למפקד משטרה בכיר לשעבר במקסיקו. אלפרדו אמר שהוא יודע על כל

אדם שנכנס לעיר בתקופה בה נעלם משה, אבל הוא יגבה הרבה כסף. שלשלתי לידיו 500$ נוספים, והאחרונים

שהיו לי לצורך זה. המתנו לו שעות. רק לאחר שהתעורר ב-12:00 משנתו ואכל ארוחת בוקר, הוא נאות לקבלנו.

לאחר שהקשיב לסיפורי בקשב רב הוא ביקש שנשוב אליו בערב. השארנו את מעטפת הכסף ליד צלחת הכיבוד,

ונפרדנו בלחיצת יד חמה. בערב אלפרדו חש ברע וחזרתי אליו בגפי. האיש, גבר גבוה ושרירי עם כרס ממקסיקו

עד תל-אביב, לחץ את ידי בחום. "האיש שלך לא במקסיקו", אמר, "הוא עזב לפני שנים לכיוון דרום אפריקה".

ביקשתי פרטים נוספים אבל הוא לא ידע מעבר לכך. "זה מה שאני יודע. בעבור מידע נוסף אצטרך לשלם לחבריי".

הבנתי את הרמז והתחננתי אליו למידע נוסף. בהנחה שדבריו נכונים ומשה אכן לא נמצא במקסיקו, הרי שמידע

נוסף איננו רלוונטי כל-כך.לאחר שהתנצל שוב ושוב נפרדנו.ובכל זאת, בפעם הראשונה קיבלתי אישור על כך

שמשה הגיע למקסיקו, אבל גם עזב. למחרת ארזתי את המזוודה לקראת חזרה לארץ. כבר ידעתי מה יהיו השורות

האחרונות בדו"ח שאוציא למזל.בעודי ממתין בפתח המלון למונית שתיקח אותי לשדה התעופה, נעצרה מולי

לימוזינה מפוארת. תמר מהשגרירות ישבה שם, לצידה גבר שנראה בשנות ה-60 לחייו. היא הזמינה אותי לנסוע

איתם לשדה התעופה. כמובן שהסכמתי."תכיר", הציגה אותו תמר בפני כשנכנסתי לרכב, "זה חוזה אנטואן.

משה לשעבר…",הייתי בהלם. האיש לחץ את ידי וחייך. "שמעתי שאתה מחפש אותי".לא ידעתי מה לומר.

הסתכלתי על תמר שהשפילה את עיניה."איפה אתה? איפה היית?", שאלתי אותו.

"יש לנו 45 דקות נסיעה עד שדה התעופה", הוא אמר. "כשנגיע יהיו לך כל התשובות".

והוא התחיל לספר.

"זו היתה תקופה קשה. מלחמת יום הכיפורים. בני יואב גויס לטנקים הראשונים בחזית. ואז קיבלנו את

ההודעה על מותו. התמוטטתי. יואב היה כל עולמי. עזבתי את בית הדפוס בו עבדתי והתמכרתי לאלכוהול.

בעזרתה של מזל יצאתי מזה, אבל הדיכאון לא עזב אותי. הימים עברו כלילות. כל עולמי חרב עלי. היו רגעים

שחשבתי לשלוח יד בנפשי, אבל אהבתי לשלומית הקטנה לא נתנה לי לעשות זאת. הימים והחודשים חלפו,

מזל חזרה לשגרת חייה ולעבודתה, אבל אני לא הצלחתי להתרומם. ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן עם אחד

השכנים, גבר בן גילי שהיה בין מנחמינו כשיואב נפל. במקרה מצאתי בתיק שלה תמונות שמעידות שיש ביניהם

קשר אינטימי. אני, שלא הצלחתי לקום על רגליי מאז מות בני, הרגשתי שחרב הונחה על צווארי".

"חשבתי רבות מה לעשות", הוא המשיך לספר בקושי רב. "הראש אמר לתלות את עצמי. הלב רצה לראות את

שלומית גדלה. הרי עם יואב לא זכיתי לכך. אז החלטתי לברוח. היה לי חבר ערבי שדאג לתעודת זהות מזויפת.

כעבור 3 חודשים מאז הגילוי טסתי לצרפת ומשם למקסיקו. זה שסידר לי את תעודת הזהות נהרג כעבור 3 ימים

בתאונת דרכים, כך שלא היה אף אחד שיעיד על בריחתי"."ואיך הסתדרת פה? איך זה שלא מצאו אותך כאן?",

התפלאתי. "הכרתי פה את תמר. היא היתה גרושה צעירה. התחתנו ונולדו לנו 3 ילדים. כולם חיפשו אותי דרך

הקונסוליה, והיא עצרה אותם ושמרה על הפרטיות שלי, ובעצם גם לפרטיות שלה".הגענו לשדה התעופה. לא

ידעתי מה לעשות. שאלתי את תמר למה שתקה. "תבין", אמר משה, "בניתי פה חיים חדשים לגמרי. אני חושב