הסיפור השבועי – "ה' יסלח לי" עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

ירדנה היתה באי שקט. רפי חי !!! למה אם כן הוא נעלם כך? מדוע לא השאיר כל סימן?

לפני כשנה התייצבה במשרדי גברת נכבדה. הערכתי את גילה כאמצע שנות ה-60. לא טעיתי.

ירדנה היה שמה.

אישה נאה. ניכר על פי הקמטים בפניה כי השנים שעברה לא היו קלות.

סיפורה היה קשה, קשה מאוד. אפילו קשה מנשוא.

בסיפורה היא חזרה לשנת 1975, 41 שנים לאחור, עת היתה צעירה נאה.

את בעלה רפי הכירה בתקופת הפלמ"ח. נולדו להם שני ילדים. ירון וסמדר. כשירון נפל במלחמת יום הכיפורים, היתה זו תחילת שבירתו של רפי. הוא עזב את בית הדפוס בו עבד ונשאר בבית, שרוי בדיכאון עמוק. את ימיו העביר בצפייה בטלוויזיה ובצילומים של ירון ובשתיית אלכוהול שרק בעזרת ירדנה נגמל ממנו.

הימים היו קשים. המצב בבית היה קשה מנשוא וגם ירדנה הלכה ושקעה אט אט בדיכאון.

ביום 28.10.75, בשעות הערב, שעה 19:10 בדיוק, היא ביקשה מבעלה שירוקן את פח האשפה, עיקר תפקידו בשנתיים האחרונות. הוא הנהן בראשו, לקח את שקית הזבל, נעל כפכפי אצבע וירד למטה.

עברה שעה, עברו שעתיים, הוא לא חזר. הגיעה שעת חצות ורפי לא חזר.

ירדנה ירדה למטה וחיפשה אותו אך רפי לא היה שם.

המשטרה פתחה בחקירה. בעיתונים הופיעה תמונתו, אך לא היו סימנים ממנו.

עבר שבוע, עברו חודשים, גם שנתיים בלי רפי ולא היה קצה חוט שיוביל אליו.

ירדנה לא ידעה מנוח. אנשים רבים נרתמו לעזרתה, גם ידוענים למיניהם. כמו כולם גם ירדנה חשבה שהוא התאבד וגופתו נעלמה. אולי הלך לים ולא יצא ממנו.

הבת כבר גדלה והגיעה לגיל גיוס. ירדנה שהותרה מעגינותה על-ידי הרב הראשי לישראל, לא נישאה, אבל כל המומחים בעניין יעצו לה להניח לרפי.

עד אותו יום בו נתקבלה הגלויה.

הנמענת היתה הבת סמדר. נכתבו שם שתי מילים: "גיוס נעים". על החתום היה… אבא.

משטרת ישראל נכנסה לתמונה, רשות הדואר נרתמה. לא כל יום מקבלים סימן חיים מאדם שנעדר 13 שנה. החקירה היתה ארוכה אך ללא תוצאות. כל שגילו היה שהגלויה נשלחה ממקסיקו סיטי.

ירדנה היתה באי שקט. רפי חי !!! למה אם כן הוא נעלם כך? מדוע לא השאיר כל סימן? למה פנה דווקא עכשיו? השאלות ניקרו בראשה ללא תשובות.

גם בסמדר התחוללה סערת רגשות והיא היתה מבולבלת.

מאז, אחת לשנה ביום ההולדת של סמדר מגיעה גלויה ממקסיקו. "יום הולדת שמח, מאבא".

עכשיו, 24 שנה מאז אותו יום שנעלם רפי, החליטה ירדנה שנמאס לה להמתין. היא רצתה לדעת מה קרה לו.

סמדר כבר נישאה והולידה שני בנים קטנים. היא כבר ויתרה מזמן. אבל ירדנה לא.

"אני רוצה שתיסע למקסיקו. אל תחזור בלי פרטים עליו", אמרה לי באופן חד-משמעי.

קבענו פגישה נוספת כעבור 4 ימים כדי שאוכל בינתיים להתארגן.

בפגישה הבאה פרשתי בפניה את תכנית העבודה שלי ושכר טרחתי, שכלל הוצאות עבור בתי מלון, השכרת רכב ושכר עבודה נוסף.

היא הסכימה מיד. "צא לשלום והבא בשורות טובות".

בשבוע שנותר לי עד לטיסה אספתי מידע ישן מכל הגורמים שטיפלו בעניין. צילמתי את תיקו במשטרת ישראל ופרטים נוספים שהיו נחוצים לי, ויצאתי למקסיקו סיטי.

בשדה התעופה במקסיקו המתין לי חואן, נציג איגוד החקירות המקומי. לאחר שהסיעני למלון מפואר ישבנו בלובי וסיפרתי לו את הסיפור במלואו.

הוא הבטיח לי עזרה מיידית ונתן לי להבין שאחזור עם ממצאים. "תכין עצמך לשלמונים רבים, כך מקבלים מידע בארצנו", אמר.

"אני יודע", אמרתי לו, "כבר הכנתי את עצמי".

למחרת בבוקר הגיע נציג חברת השכרת הרכב והעביר לידי את מפתחות הרכב ששכרתי עוד מישראל.

את היום הראשון של החיפושים התחלתי באיסוף אלפרד ממשרדו.

חוקרים פרטיים במקסיקו הם אנשים מיוחדים. הם יכולים להשיג לך כל דבר, פשוט כל דבר. לא ייאמן עד כמה השוחד משחק שם. הכל נקנה בכסף. מהפרט הקטן עד לדבר הגדול ביותר. חואן גבה מארנקי שטרות ללא סוף. באותו ערב עשיתי הערכת מצב. הגעתי למסקנה שאם זה יימשך כך, אמצא עצמי בסופו של דבר בלי רפי  ובלי כספה של ירדנה. בזבזתי 2700$ ועדיין לא קיבלתי כל מידע. נותרו לי 6 ימים במקסיקו. אם המצב לא ישתנה אני עלול לחזור בלי ממצאים ובלי רפי.

למחרת ביקשתי מחואן שיתחיל לחסוך לי בעלויות. הסברתי לו את הקושי הקיים בנושא הכספי וקיוויתי שהצלחתי לחדור להבנתו. ידעתי שהוא מפריש "בקשיש" לכיסו, אבל ידעתי גם שעלי להשלים עם כך.

עבר יום נוסף ללא ממצאים ואני התחלתי לומר נואש.

את היום הרביעי שלי במקסיקו החלטתי להעביר לבד. אמרתי לחואן שאנצל את היום להכרת העיר והוא יכול לחזור לעיסוקיו.

הגעתי לבניין הקונסוליה כדי להיפגש עם תמר. כמי שעובדת בשגרירות 30 שנה היא הכירה את המקרה של רפי.

אבל אם עד לרגע זה היתה עוד תקווה קלושה בלבי, הרי שאחרי ארוחת הצהרים עם תמר הייתי כבר נואש. היא סיפרה לי שגורמים רבים טיפלו בעבר בעניין של רפי, ללא הועיל. "מקסיקו גדולה ואנשים רבים מוצאים בה מקלט. פה אפשר לקנות בכסף זהות חדשה בכל בוקר. אז חבל לך על המאמץ".

התקשרתי לירדנה ועידכנתי אותה. היא הצטערה לשמוע את דבריי. ניסיתי להיות אופטימי בשיחה, אבל בסתר לבי ידעתי שיתכן שהעניין חסר סיכוי.

למחרת המשכתי עם חואן בחיפושים. סרקנו בתי כנסת יהודיים, מחפשים אחר ישראלי שהגיע לכאן לפני כ-25 שנה. אף אחד לא ידע דבר. כולם היו נחמדים ואדיבים, חלקם העבירו דרכי מכתב חם לקרוביהם בתל-אביב ובבאר-שבע, אבל מידע על רפי לא היה לי.

את היום שלפני האחרון העברתי בהמתנה למפקד משטרה בכיר לשעבר במקסיקו. חואן אמר שהוא יודע על כל אדם שנכנס לעיר בתקופה בה נעלם רפי, אבל הוא יגבה הרבה כסף. שלשלתי לידיו  500$ נוספים, והאחרונים שהיו לי לצורך זה.

המתנו לו שעות. רק לאחר שהתעורר ב-12:00 משנתו  ואכל ארוחת בוקר, הוא נאות לקבלנו.

לאחר שהקשיב לסיפורי בקשב רב הוא ביקש שנשוב אליו בערב. השארנו את מעטפת הכסף ליד צלחת הכיבוד, ונפרדנו בלחיצת יד חמה.

בערב חואן חש ברע וחזרתי אליו בגפי. האיש, גבר גבוה ושרירי עם כרס ממקסיקו עד תל-אביב, לחץ את ידי בחום. "האיש שלך לא במקסיקו", אמר, "הוא עזב לפני שנים לכיוון דרום אפריקה".

ביקשתי פרטים נוספים אבל הוא לא ידע מעבר לכך. "זה מה שאני יודע. בעבור מידע נוסף אצטרך לשלם לחבריי".

הבנתי את הרמז והתחננתי אליו למידע נוסף. בהנחה שדבריו נכונים ורפי אכן לא נמצא במקסיקו, הרי שמידע נוסף איננו רלוונטי כל-כך.

לאחר שהתנצל שוב ושוב נפרדנו.

ובכל זאת, בפעם הראשונה קיבלתי אישור על כך שרפי הגיע למקסיקו, אבל גם עזב.

למחרת ארזתי את המזוודה לקראת חזרה לארץ. כבר ידעתי מה יהיו השורות האחרונות בדו"ח שאוציא לירדנה.

בעודי ממתין בפתח המלון למונית שתיקח אותי לשדה התעופה, נעצרה מולי לימוזינה מפוארת. תמר מהשגרירות ישבה שם, לצידה גבר שנראה בשנות ה-60 לחייו. היא הזמינה אותי לנסוע איתם לשדה התעופה. כמובן שהסכמתי.

"תכיר", הציגה אותו תמר בפני כשנכנסתי לרכב, "זה חוזה אנטואן. רפי לשעבר…",

הייתי בהלם.

האיש לחץ את ידי וחייך. "שמעתי שאתה מחפש אותי".

לא ידעתי מה לומר. הסתכלתי על תמר שהשפילה את עיניה.

"איפה אתה? איפה היית?", שאלתי אותו.

"יש לנו 45 דקות נסיעה עד שדה התעופה", הוא אמר. "כשנגיע יהיו לך כל התשובות".

והוא התחיל  לספר.

"זו היתה תקופה קשה. מלחמת יום הכיפורים. בני ירון גויס לטנקים הראשונים בחזית. ואז קיבלנו את ההודעה על מותו. התמוטטתי. ירון היה כל עולמי. עזבתי את בית הדפוס בו עבדתי והתמכרתי לאלכוהול. בעזרתה של ירדנה יצאתי מזה, אבל הדיכאון לא עזב אותי. הימים עברו כלילות. כל עולמי חרב עלי. היו רגעים שחשבתי לשלוח יד בנפשי, אבל אהבתי לסמדר הקטנה לא נתנה לי לעשות זאת. הימים והחודשים חלפו, ירדנה חזרה לשגרת חייה ולעבודתה, אבל אני לא הצלחתי להתרומם. ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן עם אחד השכנים, גבר בן גילי שהיה בין מנחמינו כשירון נפל. במקרה מצאתי בתיק שלה מכתבים שמעידים שיש ביניהם קשר אינטימי. אני, שלא הצלחתי לקום על רגליי מאז מות בני, הרגשתי שחרב הונחה על צווארי".

"חשבתי רבות מה לעשות", הוא המשיך לספר בקושי רב. "הראש אמר לתלות את עצמי. הלב רצה לראות את סמדר גדלה. הרי עם ירון לא זכיתי לכך. אז החלטתי לברוח. היה לי חבר ערבי שדאג לתעודת זהות מזויפת. כעבור 3 חודשים מאז הגילוי טסתי לצרפת ומשם למקסיקו. זה שסידר לי את תעודת הזהות נהרג כעבור 3 חודשים בתאונת דרכים, כך שלא היה אף אחד שיעיד על בריחתי".

"ואיך הסתדרת פה? איך זה שלא מצאו אותך כאן?", התפלאתי.

"הכרתי פה את תמר. היא היתה גרושה צעירה. התחתנו ונולדו לנו 3 ילדים. כולם חיפשו אותי דרך הקונסוליה, והיא עצרה אותם ושמרה על הפרטיות שלי, ובעצם גם לפרטיות שלה".

הגענו לשדה התעופה. לא ידעתי מה לעשות. שאלתי את תמר למה שתקה.

"תבין", אמר רפי, "בניתי פה חיים חדשים לגמרי. אני חושב שעשיתי טוב לעצמי ולירדנה. אילו נשארתי הייתי גורם סבל. לא יכולתי לשאת את העובדה שרעייתי בגדה בי בשעת משבר כל כך קשה. החלטתי פשוט לברוח".

"ומה על הבת שלך, על סמדר?" שאלתי.

"ביקרתי בישראל 3 פעמים מאז. פעם אחת ביום שהתגייסה לצה"ל, פעם אחת כשנישאה ופעם אחרונה בברית המילה של בנה. בכל הפעמים דאגתי להיות נסתר", דמעות חנקו את גרונו. "האמן לי שרציתי מאוד לחבק אותה אל ליבי, אבל לא ידעתי אם טוב אעשה, לכן החלטתי רק להביט מהצד".

"עכשיו הקלפים בידיך", אמר. "אתה רוצה לספר להן – ספר. תחליט מה שתחליט, רק תשתדל שזה יהיה טוב קודם כל לסמדר ואחר-כך לירדנה וליתר".

הוא נתן לי מעטפה. "את המעטפה הזאת תפתח רק בטיסה", ביקש.

נפרדתי ממנו בלחיצת יד וחיבקתי את תמר. "אני מצטערת" אמרה, "אבל הוא אבי ילדיי, תבין אותי ותסלח לי".

כשהגישו לי את כוס היין בטיסה פתחתי את המעטפה.

היו בה תמונות שלי בכל פגישותיי במקסיקו עם האנשים שנעזרתי בהם כדי לברר על רפי… מסתבר שהוא עקב אחריי בכל צעד ושעל. הוא היה מתוחכם, מתוחכם מאוד.

היו שם גם 5000$ בשטרות של 100, "עבור ההוצאות", נכתב שם.

נותרו לי מספר שעות עד הנחיתה כדי לחשוב מה לספר לירדנה.

למחרת נפגשנו במשרדי.

את שאמרתי לה אשאיר לעצמי, רק אומר שאני מתפלל מאז שה׳ יסלח לי.

 

"זבוב על הקיר" – חייו של חוקר פרטי "סודות" של חוקר פרטי אייל סברו – רז חקירות

[/fusion_builder_column_inner]

רוצים לקבל את הסיפור השבועי בכל שבוע מאת החוקר הפרטי אייל סברו? הצטרפו לרז חקירות בפייסבוק!
להזמנת הספרים: "סודות" של החוקר הפרטי ו"זבוב על הקיר" – חייו של החוקר הפרטי מאת החוקר הפרטי אייל סברו רז חקירות לקטעי וידאו של אייל סברו החוקר הפרטי – רז חקירות היכנסו.

הסיפור השבועי של החוקר הפרטי אייל סברו – רז חקירות. הסיפור השבועי הינו סיפור המבוסס על תיק חקירה אמיתי שטופל במשרד רז חקירות – אייל סברו החוקר הפרטי ועורך דין לענייני משפחה, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים. הסיפור הינו לשימוש אישי בלבד. אין להעתיקו או לפרסמו בכל אמצעי או בכל מקום אחר.