הסיפור השבועי הסוד של צחי // עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

בית/הסיפור השבועי/הסיפור השבועי הסוד של צחי // עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

הסיפור השבועי הסוד של צחי // עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

הסוד של צחי  //  עו"ד אייל סברו

 

 

רונית היתה אישה בשנות החמישים המוקדמות לחייה. מרוקאית, קטנטונת, גוף חטוב

ופנים מחייכות. את בעלה דורי שכלה לפני שנים באחת מפעולות ישראל בחו"ל, כאלו

שהשתיקה יפה להן. כשפגשתיה באירוע אליו אני מוזמן אחת לשנה, אימצה אותי בחום

אל ליבה. "דורי היה שמח אם היה יודע למה הפך בן טיפוחיו", אמרה לי וחיבקה אותי חזק חזק.

"תודה", אמרתי, "תודה. אני מתגעגע אליו". התכוונתי לכך.

כעבור 3 ימים צלצל הפלאפון שלי ב-01:00 לפנות בוקר. תהיתי מי מעז להתקשר אלי בשעה

כזו. זו היתה רונית. הייתי בשוק. "מה קרה?" שאלתי, "הכל בסדר?"

"אני רוצה לשוחח איתך", ביקשה. קבענו ב-08:00 במשרדי.

לא נרדמתי בקלות. מה רצתה רונית, חשבתי.

ב–08:00 בדיוק לגמנו יחד במשרדי קפה של בוקר.

רונית סיפרה לי על הקורות אותה מאז איבדה את דורי, בעיקר דיברה על בנה צחי,

הילד שעמד דומם על קבר אביו כשכולנו מזילים דמעה, והוא בן 10, בוכה עימנו.

גבר קטן, חשבתי לעצמי בזמנו. מאז עברו 15 שנים. צחי גדל והפך לגבר אמיתי.

שירת כלוחם בקומנדו הימי, למד לתואר ראשון באוניברסיטה והצליח בלימודיו.

כעת הוא לומד לתואר שני בכלכלה. ואז סיפרה רונית מדוע היא נזקקת לשירותי.

"לדעתי" , רעד קולה, "צחי התדרדר לסמים קשים. אני משוכנעת", היא פרצה בבכי.

הייתי בהלם. אלמלא דמעותיה והיכרותי עימה הייתי חושב שמדובר בבדיחה זולה

של 1 באפריל. צחי? סמים? לא יכול להיות!!

"למה את כל כך בטוחה?", שאלתי. "ואם כן, אולי זה רק סמים קלים?", ניסיתי.

"את יודעת, היום זאת אופנה לעשן גראס וכדומה".אבל רונית התעקשה. "אני

בטוחה שמדובר בסמים קשים ואני רוצה הוכחות כי הוא מתכחש לי. היחסים

בנינו התדרדרו וכמעט איננו מחליפים מילה. אני גמורה, עזור לי", התחננה. 

סיכמנו שבשלושת הימים הקרובים אעקוב אחר תנועותיו של בנה. בשעתיים

הראשונות של הפגישה קיבלתי מרונית את מירב הפרטים הרצויים על צחי. ידעתי

עליו כמעט הכל. מהם תחביביו, הרגליו, מיהם חבריו ואפילו מה ציוניו. אכן

גבר לתפארת, הרהרתי לעצמי, אבל מה לו ולסמים קשים? אולי רונית טועה?

כשפתחה את תיקה האישי וביקשה לרשום לי צ'ק, כעסתי. היא הודתה לי על

כך בחיוך עצוב ונפרדנו כידידים. למחרת ישבו שני עוקביי תחת הקוטג' המפואר

של צחי ואמו ברמת השרון. הסברתי להם על  רגישות החקירה ועל קירבתו של

צחי ואמו לליבי וביקשתי שיעדכנו אותי בכל פרט. כשצחי יצא מביתו הם ליוו

את תנועותיו בתיעוד וידיאו סמוי ובתמונות. עד שעות הערב הם תיעדו את צחי

בלימודיו באוניברסיטה, אחר כך לומד עם חבר בבית פרטי מפואר סמוך לאוניברסיטה

ובערב יוצא לריצה קלה מסביב לשכונת מגוריו. למעקב הלילה נערכנו לחינם. צחי

לא יצא מביתו וצוות המעקב סב על עקבותיו והכין עצמו למעקב של יום המחרת.

למחרת שוב הגיע צחי מוקדם בבוקר לאוניברסיטה. עד שעות אחר הצהריים התייבשו

חוקריי במדשאות האוניברסיטה. כשסיים את לימודיו מיהרו אחריו לבית חברו ללימודים.

ניכר היה שהשקיע בלימודיו. לאחר הריצה היומית שלו בשעות הערב נערכנו להמשך

המעקב. הפעם יצא צחי בלבוש נאה לכיוון תל אביב. עברה חצי שעה וקיבלתי טלפון

מעוקביי. הם ביקשו שאגיע לכתובת מסוימת בתל אביב. כמנהגי לא שאלתי שאלות

והגעתי לשם מיד. כשהבנתי במה מדובר קיבלתי את הנוק אאוט הראשון לאותו שבוע.

זה היה פאב ידוע של גייז… נשכתי את שפתיי. בראשי רצו תמונותיו של דורי, אביו

של צחי, גבר נאה ושרמנטי שכל פקידה במחוזותינו היתה שמחה לקבל הצעה מצידו.

אבל כאלה לא היו. דורי היה נאמן לרונית, מה שהגביר את הביקוש אליו, כמנהגנו

במשנה "מים גנובים ימתקו". תהיתי כיצד היה מגיב לו ראה את בנו נכנס לפאב כזה.

במהלך הלילה נזהרתי לא להיחשף. חוקריי תיעדו את צחי מפזז בתוך הפאב יחד

עם חברו, ההוא מהלימודים. השניים רקדו, שתו והתגפפו בלהט. כן, צחי היה הומוסקסואל

ורונית לא סיפרה לי על כך. למחרת בבוקר התאפקתי לא להתקשר אליה. החלטתי להמתין

ליום המעקב השלישי ואז לשבת עימה על הממצאים. לכם אספר שכל הלילה נדדה שנתי.

החלטתי שאת יום המעקב האחרון יבצעו אותם עוקבים. בדרך כלל כאשר המעקבים חוצים

את גבול היומַיים, אני נוהג להחליף את עוקביי כדי שלא ייחשפו. הפעם חרגתי ממנהגי.

במקרה הזה הוכיחו העוקבים שלי רגישות רבה ומקצועיות ולכן החלטתי שהם יבצעו גם

את יום המעקב השלישי. ביום השלישי למעקב קיבלתי נוק אאוט נוסף. עוקביי התקשרו

 בשעות הצהריים: "צחי שלך נמצא בבית החולים איכילוב במחלקה לבדיקות איידס…".

ביקשתי מהם שישמרו על דיסקרטיות מלאה. ביקשתי גם שלא יצלמו את הנבדקים

הנוספים. "אין לי כוח למהלומה  נוספת", אמרתי. אבל זו הגיעה אחר הצהריים כשחוקריי

עידכנו אותי על סיבת ביקורו של צחי בבית החולים. "צחי לא הגיע כדי להיבדק.

הוא הגיע על מנת לקבל את מנת התרופות היומית שלו. הוא חולה איידס".

אלוהים… מה קורה פה? החלטתי להפעיל את קשריי בבית החולים כדי לקבל אישור

לדברי החוקרים. כעבור שעה התקבל האישור: צחי אכן חולה באיידס.

החלטתי לשוחח עם רונית. קבענו להיפגש באותו ערב בביתי.ביקשתי את עזרתה

של חני רעייתי. חני הכירה את רונית היטב מערבי היחידה בהם הצטרפה אלי.

לכם אספר שהיא מעולם לא הסכימה להיות מעורבת בעבודתי. היו פעמים שממש

התחננתי לעזרתה בשטח אבל היא הקפידה לא להתערב. הפעם ראתה חשיבות רבה

בהתערבותה ובעזרתה לרונית. וגם לי. כן, גם לי. גם אני התמוטטתי.

בערב הגיעה רונית לביתנו. לאחר ארוחת ערב ושיחה קלה הכנסתי את קלטת המעקב

 לוידיאו. "זה צחי, זו האוניברסיטה", התחלתי להסביר לה, " זה החבר שלומד איתו, זה…"

רונית קטעה אותי. "אייל, ראיתי דברים יותר מעניינים בחיים. תגיע לעיקר", גערה בי.

הבטתי בחני וחני הביטה בי. "צחי שלך הומוסקסואל", אמרה חני לרונית.

רונית פערה את עיניה. "לא נכון!" "נכון מאוד", אמרתי והרצתי את הקטע בפאב.

רונית היתה בהלם מוחלט. "אני לא מאמינה. עכשיו אני מבינה למה אין בחורות בחייו.

כמה פעמים זרקתי לו 'צחי מה קורה', והוא התריס בי 'אמא אני עסוק בלימודים עיזבי

שטויות'. ואני האמנתי כמו טיפשה", בכתה רונית. חיבקנו אותה.

"רונית תשמעי", אמרתי, "העניין לא פשוט. לצחי יש בעיה חמורה".

רונית נרתעה אחורנית. "מה יותר חמור מזה?!" סיפרתי לה על המעקב של היום

השלישי. היא התמוטטה. חיבקנו אותה חזק ומעינינו זלגו הדמעות ביחד איתה.

הגורל התאכזר לרונית, חשבתי לעצמי. אותו ערב נשארה רונית לישון בביתנו.

למחרת בבוקר התלוותה אליה חני למכר שלנו, רופא בכיר, ובעזרת קשריו הוא

עזר לרונית לקבל מידע נוסף על מחלת בנה וגם עזרה נפשית לה היתה זקוקה.

בימים שלאחר מכן ליוויתי את רונית בשיחותיה עם הפסיכולוג. מצבה היה קשה

מאוד וחני ואני נרתמנו לעזרתה. כעבור שבוע לערך יזמה רונית שיחה עם צחי.

הייתי נוכח בשיחה. סיפרתי לצחי על הפנייה של אמו לאחר שאיבד משקל בצורה

מדאיגה והתנהג בדומה לנרקומן וכי בשל כך נאלצתי לעקוב אחריו.

כשהבין צחי שעקבנו אחריו הוא השפיל את עיניו. הוא ידע שסודו הגדול התגלה לאמו…

הוא פרץ בבכי מר, קשה וכואב וחיבק אותה. הם בכו ארוכות, מחובקים.

צחי סיפר לנו על החשש שלו לספר לאמו על היותו שונה ואיך נדבק במחלה הנוראית

לאחר שהתאהב ברקדן צ'יפנדלס שביקר בישראל ובילה עמו לילה סוער. הוא

שפך את ליבו וניכר שהתאפק מלעשות כך זמן רב, זמן רב מאוד. הימים שלאחר

מכן היו קשים. צחי ורונית שמרו עמנו על קשר חם. גם אנחנו השתדלנו, אבל

נתנו להם את הזמן להיות ביחד. כעבור 4 חודשים קיבלתי טלפון מרונית. זה היה

בצהריי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "צחי שלי הצטרף לאביו", בכתה,

"תבוא להיפרד ממנו אחר הצהריים". הדמעות חנקו את גרוני.

על הקבר הטרי עמדנו רונית, חני אישתי ואנוכי.

חיבקנו את רונית כמה שאפשר.

איפה אתה כשצריכים אותך, הרהרתי, מביט  למרומים, שואל ולא מקבל תשובה…

 

 

חפשו אותנו ב-

את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חפשו אותנו ב-  ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il.

 

 

שעה נוחה להתקשרות

2020-01-13T18:56:07+02:00יוני 4th, 2018|הסיפור השבועי|