"תגיד לי מי החברים שלך ואגיד לך מי אתה…" // עו"ד אייל סברו

הוא היה בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, 42 ליתר דיוק, גבר נאה, שריריו העידו על עבודתו כפאנצ'רמאכר, "כנראה שהרמת צמיגים זה לא 'קל'", חייכתי לעברו תוך שאני מצביע על שרירי ידיו, מחייך, במטרה להפיג את המתח והביישנות השגרתיים שבין הלקוח וביני בדקות הראשונות לפגישתנו, דקות שבמהלכן יספר לי על חשדותיו, על הסודות הכי כמוסים שלו, על חדר המיטות שלו, על עצמו.

נקרא לו רון, אשתו חלי הייתה קצת לפני שנת ה- 40 לחייה, אדריכלית במקצועה. את הוריה השאירה מאחריה, בהולנד, ועלתה לישראל במסגרת חילופי משלחות בהיותה נערה, אז הכירה את רון, שהיה חבר במשלחת שכזו. חליפות המכתבים והטלפונים הבשילו לעלייתה ארצה ולחתונתם. בהתחלה התגוררו ביחידת דיור הצמודה לבית הוריו של רון, בהמשך עברו לדירה משלהם ולאחרונה סיימו לבנות את "בית חייהם", כך קראו לו, במושבה קטנה באזור השפלה. רון עבד עם אחיו בפנצ'רייה הותיקה בעיר והיא שסיימה זה מכבר את לימודיה כאדריכלית, השתלבה במשרד גדול ומוכר בארץ ובמקביל שקדה על בנייה ועיצוב החווילה שלהם.

החשדות של רון התהפכו אצלו בבטן בחצי השנה האחרונה. לדבריו, הכל התחיל כשיום אחד תפס את חלי בשקר קטן, היא טענה שהייתה בכנס מטעם העבודה ובעבודה התקשרו ושאלו מדוע לא הגיעה היום. כששאל אותה, פתרה אותו בזאת שלא היו מעודכנים בדבר קיום הכנס, חייכה במבוכה ואפילו הסמיקה. לרון זה "צלצל" לא טוב ומאותו הרגע החל "לבלוש" כהגדרתו. מאז היו שקרים נוספים, הוא התעמת עמה שוב, ושוב פתרה אותו בתשובות שלא "נשמעו טוב". במקביל הזוגיות שלהם הלכה והחלה להתדרדר, פחות שיחות נפש אל תוך הלילה, פחות חיבוקים ונשיקות ובחודשיים האחרונים, נעלמו גם יחסי המין. "…אני בטוח שיש לה מישהו, זו לא אותה חלי שאני מכיר כבר 25 שנים לערך…", אמר לי, וראיתי איך לגבר הנאה והשרירי שישב למולי, קשה, קשה מאוד.

קיבלתי ממנו את תמונתה, הסברתי לו איך הדברים אמורים, ביקשתי ממנו להתנהג "כרגיל" בבית ובמקביל, אני אעקוב אחריה. נפרדנו בלחיצת יד, כשעזב את היד שלי, ניערתי את כף היד, "…לאט אח שלי…", אמרתי, "פרקת לי את האצבעות", אמרתי וטפחתי על שכמו.

למחרת בבוקר התמקמתי בשכונה חדשה בפאתי מושב מגוריהם, הג'יפ של חלי חנה במקום עליו ידעתי קודם, התמקמתי בסמוך וחיכיתי לה.

בכוס הקפה השנייה, היא הופיעה, פששש… אמרתי לעצמי תוך כדי צילום במצלמת הוידאו, היא הייתה הולנדית אמיתית, גבוהה, 178 לערך, מבנה גוף חטוב, חזה ענק ושיער בלונדיני ארוך וחלק, היא הייתה לבושה בג'ינס צמוד ונראה כי רגליה… לא נגמרות, היא בהחלט הייתה פגז. קיפלתי את התרמוס, לגמתי ב- 2 שלוקים את כוס הקפה החם, הנעתי את הרכב שלי והתחלתי בנסיעה איטית, 100 מטר אחרי הג'יפ הכסוף שלה. הפקקים היו בלתי נסבלים, כעבור שעה לערך נכנסנו לאזור הרצליה פיתוח, ידעתי שכאן המשרד שלה, ואכן כעבור דקות נחתנו בחניית המשרד. האזור שקק חיים, המוני אנשים על המדרכות, אין ספור תנועת רכבים, "גן עדן" לעוקבים, הרהרתי לעצמי ושקעתי בכוס הקפה השלישית שלי הבוקר.

בצהריים היא יצאה מהמשרד עם בחורה ו- 2 בחורים, צעדו כולם והיא הייתה הבולטת מכולם, לא רק בגובה שלה, גם החזה שלה משך מבטים, לא אחת חלף גבר על פניה וסובב ראשו אחריה. נתתי להם להתקדם וצעדתי מרחק בטוח עם המצלמה הסמויה. הם נכנסו למסעדת פסטות ידועה, אני המתנתי בחוץ. יכולתי לראות אותם ולצלם היטב דרך הזגוגיות שהקיפו את המסעדה, זו הייתה ארוחת צהריים של עובדים יחד, שגרתית ופשוטה, אבל לי הייתה סבלנות, הרבה סבלנות.

אחר-כך חזרו למשרד ואני חזרתי לרכב שלי, עברו שעתיים נוספות והופ, היא נראתה ממהרת לרכבה, הבטתי בשעות, 15:00 זו לא השעה שהיא אמורה לצאת הביתה, אלא אם כן יש לה פגישה חשובה בדרך… הרהרתי שוב. נתתי לה להתקדם ונדבקתי לרכב שלה, במקום כזה סואן אוי ואבוי לי אם אפתח מרווח גדול, רמזור קטן והיא נעלמת לי. עברו מספר דקות וכבר היינו על איילון לכיוון צפון, הפוך מהדרך אליה חשבתי, מעניין…, נראה מעניין לי, חייכתי בזדון…

היא עלתה על מחלף איקאה ואפילו נכנסה לחנייה של המקום, שלפתי את המצלמה, היא הגיעה לפינת החנייה להחנות את רכבה, החנתה את רכבה והופ, הוא יצא לעברה, הם עמדו והתחבקו ארוכות, ניכר כי זה היה חיבוק של אוהבים, הוא נישק אותה ממושכות, "בינגו"… סיננתי למצלמה, הנבדקת נראית כשהיא פוגשת גבר בשנות הארבעים לחייו, השניים מתנשקים ומתחבקים, השעה… סיננתי למצלמה, הם עמדו 3 דקות לערך מחוץ לרכב, הייתי רחוק מאוד ולא הצלחתי לזהות את הגבר, אבל את החיבוקים והנשיקות, בלי בעיה. הם נכנסו לרכבה והחלו בנסיעה לכיוון מערב, נסעתי אחריהם, היא נהגה, המצלמה שלי כוונה לעברם ברמזורים, הם התנשקו פעמים רבות, מבחינת חומר חקירה היה מצוין, עכשיו נשאר לי לראות לאן ייסעו, והם נסעו לכיוון בתי המלון שעל החוף בנתניה. כשהחנו בחניית המלון, זרקתי את הרכב ומיהרתי ללובי לקבל את פניהם, התיישבתי בכורסא צדדית והתחלתי לעיין בתפריט, סימנתי למלצרית עוד 5 דקות, שלא תפריע לי וכיוונתי את המצלמה הסמויה לעבר דלת הכניסה ובדיוק הם נכנסו מחובקים, "בום" קיבלתי את שוק חיי, הסתובבתי עם כל גופי ימינה מסתיר את פניי, המצלמה הסמויה עבדה לעברם, אבל אני השתדלתי להראות "שטיח". עברו 5 דקות ושהבנתי שהם לא בקבלה הרשתי לעצמי להסתובב. הלב שלי דפק בקצב של 150 פעימות בדקה, הזעתי, אני לא מאמין… אני לא מאמין… הבחור שהיה עם חלי הוא אחד מהחברים שלי, שלנו, של חנית אשתי ושלי, אשתו חברה טובה של אשתי… אוי ואבוי לי… לאן נכנסתי… קמתי ולקחתי את המצלמה, המלצרית ניגשה ושאלה "…הכל בסדר?…", "כן, כן", עניתי, "תודה, אני ממהר" ומיהרתי לרכב שלי.

פתחתי את המצלמה והרצתי לאחור… כן, ללא ספק, זה היה אריק, בעלה של ד', חברתה הטובה של אשתי, הם נכנסו מחובקים, לקחו חדר, הוא שילם והם נבלעו במעלית… תפסתי את הראש, בדיוק באותה שנייה אשתי חייגה… "היי איילי, מה שלומך היום?…", שאלה, "אה, בסדר, בסדר, מיד חוזר אלייך, ביי" ולחצתי על הכפתור האדום בטלפון… מה עושים לעזאזל.

הם היו זוג בשנות הארבעים גם כן, הוא בעל עסק לתריסים, היא שכירה, זוג מקסים, הילדים שלנו גדלו, בעצם גדלים יחד. פעם בחודש נפגשים לארוחת בוקר משותפת… לעזאזל, מה אעשה עכשיו… למה דווקא הוא, למה דווקא אני… לעזאזל… סיננתי. כשהם יצאו כעבור שעתיים צילמתי אותם… היד שלי רעדה כמו עוקב בן יום, היה לי קשה לבלוע את הרוק. צילמתי אותם נכנסים לרכב שלה, הם נפרדו בחנייה של איקאה… היא נסעה לביתה… אני נסעתי למשרדי… הכנתי אספרסו כפול, פתחתי חבילת שוקולד, הרמתי רגליים על השולחן והבטתי בסרט הוידיאו על צג המחשב…

למחרת בבוקר רון ישב במשרדי, "נו, תגיד לי מי הבן זונה ואפרק אותו…", "תירגע", אמרתי, "תירגע… הוא לא נשוי לך, אשתך בוגדת בך לא הוא, הוא לא חייב לך כלום, מה אתה רוצה ממנו, מה יש לך ממנו…", "היי אייל תירגע, מה קרה לך, סתם צחקתי", אמר לי רון וחייך… עצר אותי משטף דיבורי. פתאום הבנתי שנלחצתי באמת… ישבנו שעה על מאורעות יום אמש… הסתבר שחלי והוא עבדו יחד על פרויקטים משותפים שבהם השתמשה בשירותיו כבעל עסק לאלומיניום, משם הקשר ביניהם כנראה התחיל… רון ביקש לברר פרטים על האיש, "לא צריך" אמרתי, "מה זה יעזור, היום זה הוא, מחר זה מישהו אחר, תתרכז באשתך…", מצאתי עצמי שוב מגן עליו. רון אמר "…יודע מה, אתה צודק… מה יש לי איתו…".

הוא לקח את הדוח, התמונות וסרט הוידיאו ונפרדנו בלחיצת יד , הפעם לחצתי חזק, אני, "היי, אתה מכאיב לי", קרץ לי וחייך, נפרדנו.

עברו שבועיים, "אריק וד' באים מחר לארוחת בוקר", אמרה לי חנית אשתי, בעודי שקוע על כורסת הארצ'י באנקר שלי למול הטלוויזיה… קפצתי, "לא, לא, לא מתאים…".

חפשו אותנו ב-

את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il