הסיפור השבועי – "לונדון לא מחכה לי" עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

היא הגיעה אלי בבוקר יום ראשון.

השבוע רק נפתח, עוד לא הספקתי ללגום את הלגימה הראשונה של הקפה, והיא דפקה בדלת ונכנסה.

"בוקר טוב", אמרה, "מה שלומך ?".

"בסדר", עניתי, "אנחנו מכירים?"… ואז… "וואהו !!!", קפצתי כנשוך נחש ונעמדתי על רגליי.

שירי… שירי שלי… זיהיתי את החיוך.

היו לה עיניים ירוקות, גדולות, יפות, שיער שחור ארוך, חלק, וחיוך… איזה חיוך…

ניגשתי אליה פותח אליה את שתי זרועותיי ומחבק אותה חיבוק חזק…

היא בכתה… ובכתה….

"היי, היי… מה קורה לך? מה קרה? שירי… רגע… תירגעי חמודה". הגשתי לה את כוס המים הקרים שהכנתי לעצמי עם האספרסו.

והיא סיפרה.

"טוב, אתה זוכר שעזבנו את ישראל בשליחות עם אימא שלי שעבדה אז במשרד החוץ? זה היה באמצע כיתה ז', הייתי בת 13. והחברה הראשונה שלך…".

"וגם אני שלך !", התקוממתי.

"חיינו בוונצואלה 6 שנים, ואז חזרתי לארץ והתגייסתי לצנחנים כמקפלת מצנחים. הכרתי שם את יובל, הבעל שלי. ההורים שלי נשארו בוונצואלה ואני חיפשתי על מי להישען. יובל היה במקום הנכון וברגע הנכון. גרנו יחד בדירה של הוריי. השתחררנו יחד מהצבא ויצאנו לטיול ארוך בארה"ב, חזרנו ונישאנו. ההורים שלי חזרו בינתיים לישראל, הספקתי ללדת את דנה", היא הניחה מולי תמונה שלה.

"לא להאמין", מלמלתי, "פשוט העתק שלך".

"מוצלח יותר", היא אמרה, "ורואים את זה".

"יובל עבד כמאבטח באל על", היא המשיכה, "ואני למדתי הוראה בסמינר הקיבוצים. החיים היו יפים, עד לפני חצי שנה…", היא בכתה בכי חרישי. "יובל החל להתנהג בצורה מחשידה ונעדר מהבית יותר מהרגיל. גם כך אני רגילה שבגלל העבודה המזוינת שלו אני ישנה לבד 3 פעמים בשבוע, אבל פתאום זה הפך להיות שבוע שלם. ואני יודעת שזה לא יכול להיות. הוא מספר לי סיפורים על לחץ בעבודה ואני מאמינה, הוא מספר לי שיש כוננות ואני מאמינה, עד שיום אחד התקשרו ושאלו מה שלום הבעל ה"חולה" שלי… ואני בכלל הייתי בטוחה שהוא בפריז בעוד טיסה… כשחזר למחרת עשיתי לו סקנדל שהוא לא תיאר לעצמו. הוא הכחיש והכחיש, עד שהתחלתי לארוז לו את המזוודה ואז הוא סיפר לי שהוא בוגד בי כבר 3 חודשים עם דיילת כונפה, ילדה בת עשרים וחמש… שוגל אותה בכל היבשות. ואני יושבת בבית ומגדלת את הילדה לבדי…", בכתה.

ליטפתי את ראשה וחיבקתי אותה. בסתר ליבי אולי אפילו… עדיין אהבתי אותה, את החברה הראשונה שהיתה לי, שיום אחד הודיעה לי שהיא נוסעת לתמיד, ונשבעה לחכות לי, ואני חיכיתי וחיכיתי…

"חודשיים היה בינינו משבר אטומי", המשיכה לספר, "הוא התחנן, ירד על הברכיים, בכה, כתב סרנאדות…" (חייכתי) "עד שהחלטתי לתת לו צ'אנס נוסף… וטעיתי…", בכתה.

"שוב הוא התחיל עם השטויות, כוננות, אימונים, ובא הביתה עם סימנים של ליפסטיק על הבגדים. אני רוצה שתעזור לי", ספקה את שתי כפות ידיה כמנהג האיטלקים, כמבקשת בכל ליבה.

"איך הגעת אלי?", שאלתי.

"כבר מזמן אני עוקבת אחריך, רוצה להרים טלפון, לשמוע אותך. אבל הבנתי שאתה נשוי… ובאושר", היא הצביעה על תמונות ילדיי שהיו מונחות על האקווריום בפינת החדר וחייכה במבוכה.

"פחדתי מהמבט החודר שלך. עכשיו כשאני במצוקה, העיניים שלך היו חסרות לי. ראיתי אותך בערוץ 2 לפני חודש. לא נרדמתי… נזכרתי בהבטחות שלנו… איזה ילדים היינו…".

"ילדים", אמרתי, "באמת ילדים".

חשבתי על כיבוי השריפה שאיימה להתפרץ… היא היתה אהבתי הראשונה. דבר שלא שוכחים לעולם!!

"מה עכשיו? מה את רוצה לעשות?", הבטתי בה מחפש כהרגלי את התגובה שתאמר לי אם היא מוכנה לקבל את ההוכחות.

"אחד הדברים שבגללם הסכמתי לסלוח ליובל היה ההסכמה שלו לחתום לי על הסכם גירושין שמקנה לי זכות בלעדית על הבית שלנו אם אגלה ואוכיח שהוא בוגד בי, וגם מזונות גבוהים ועוד כמה דברים. כך ששווה לי בהחלט להביא הוכחות, במיוחד כשאני יודעת שהוא בוגד ועוד יותר, אני רוצה להתגרש", אמרה.

מתי? כמה? למה? איפה? איך? מי? מה? שאלתי את כל השאלות האפשריות שאני נוהג לשאול כשאני מקבל תיק מעקב. היא ענתה בסבלנות על הכול.

החתמתי אותה על חוזה הזמנת מעקב.

כשהבטתי בתמונה של בעלה שהושיטה לי, ראיתי גבר שנראה ראוי לשירי. גבוה, שרירי, תכול עיניים וזהוב שיער.

מניאק, חשבתי לעצמי.

כשקמה להיפרד ממני וללכת לדרכה, התחבקנו שנית. יכולתי להישבע שנישקה אותי בצווארי, אבל בעצם אולי סתם דמיינתי…

חיבקתי אותה חזק, מלטף את שיערה וממלמל, "יהיה בסדר, יהיה בסדר".

והיא… בוכה.

אותו יום לא הייתי מסוגל לתפקד ולא נרדמתי בלילה. חשבתי על שירי… שירי שכבר לא שלי… אבל בהחלט היתה יכולה להיות שלי…

הרגשתי אותה…

עברו יומיים עד שהתקשרה.

"אייל", אמרה.

"כן", עניתי.

ואז היה שקט…

היא מסרה לי את זמן הטיסה, היעד ובית המלון, ואז שוב…

"אייל…"…

"כן שירי….".

ושוב שתיקה ארוכה.

"יהיה בסדר…", אמרתי.

למחרת בצהריים טיילתי בטרמינל.

כשלחשו לי באוזן שיובל הגיע, התבייתי עליו.

הוא היה גבר נאה, נאה מאוד. בידו נשא תיק יד, כנהוג אצל מאבטחים. נראה עירני מאוד.

בטיסה ביקשתי מהדיילת לשבת באמצע, מספר שורות אחריו, מתוך ידיעה היכן נוהגים הללו לשבת. עקבתי אחריו במשך כל הטיסה, 5 שעות, עד ששמעתי את הקברניט אומר "ברוכים הבאים לנמל התעופה היתרו לונדון. הטמפרטורה כעת היא…".

מתחתי את איבריי.

רוצים לקבל את הסיפור השבועי בכל שבוע מאת החוקר הפרטי אייל סברו? הצטרפו לרז חקירות בפייסבוק!

למרות שידעתי לאיזה מלון הוא עתיד להגיע, כהרגלי סמכתי רק על מה שעיני רואות והחלטתי להמתין במונית ולראות לאן יסע.

טיפ בן 100 פאונד עזר לנהג להסכים לעמוד בפינת היציאה מהשדה, כשהמונה כבוי. ידעתי מזיכרוני כי הנסיעה למרכז לונדון עולה 45 פאונד ולכן גם ידעתי שהאנגלי המרובע יסכים.

כשיובל עלה על מונית סימנתי לנהג שלי שיסע אחריו.

עברה שעה איטית והגענו לבית המלון עליו סיפרה לי  שירי.

נתתי ליובל להיכנס ללובי ונכנסתי אחריו.

ראיתי את מספר החדר שקיבל, וכשהגיע תורי – נשבע לכם שלא הייתי צריך יותר מזה –  שני חדרים לידו באותה קומה…

מזל… קורה… הרהרתי לעצמי.

תוך דקות פרקתי את חפציי וירדתי ללובי, ממתין ליובל עם המצלמה הסמויה. ידעתי שהוא ירד.

אבל אוי, כמה שטעיתי… שעה, שעתיים, שלוש… כבר לילה והמניאק לא יוצא מהחדר. זה משלים לו שעות שינה ואני כאן מתמוטט…

ואז הבריק לי רעיון…

ניגשתי למעלית ועליתי לקומה שלנו. הרמתי את הטלפון בפרוזדור: "רציתי לוודא שההשכמה שלי נרשמה, חדר 656…".

"כן אדוני", אמר האנגלי הנחמד, "ל-3 לפנות בוקר".

"תודה", אמרתי.

"תודה לך מיסטר יובל", הוא השיב…

ניחשתם נכון. עכשיו  ידעתי שהוא מתכוון להתעורר באמצע הלילה, וכנראה כדי לקלוט אותה…

יש לי 5 שעות שינה. מעולה ! דילגתי לחדר שלי, מתקלח מהר ונשפך לתוך הסדינים הלבנים הקרים…

10 דקות ל-3 לפנות בוקר. הייתי כבר ישוב בפינה חשוכה בלובי המלון. פקיד הקבלה האנגלי לא ייחס חשיבות לאורח שעבד בפינה על המחשב הנייד שלו. ידעתי שמכאן יובל לא יוכל לראות אותי וכי זו תהיה עמדת צילום נוחה ממנה אוכל לכוון את המצלמה הסמויה לכניסה למלון ו… להמתין.

ב-3:10 ירד יובל ללובי. הוא לבש טרנינג דהוי ונעל נעלי ספורט. בנקל  אפשר היה לחשוב שהבחור יוצא לאיזה ג'וגינג, אבל מי כמוני יודע שלא ג'וגינג ולא נעליים… הבחור מחכה למאהבת שלו. אבל, אני יודע וזה הספיק !!!

עברו בדיוק עשר דקות נוספות והיא הגיעה…

חליפת דיילות אל על, מזוודת טרול קטנה ותקנית ושיער בלונדיני אסוף לזנב סוס.

בחורה יפה, יפה מאוד.

מיד כשהופיעה בכניסה ללובי הוא קם ומיהר לעברה. חיבוק גדול, נשיקה ארוכה ועוד אחת ו… עוד אחת ו… התיק היה גמור.

הם צעדו מחובקים לכיוון המעלית.

קמתי אחריהם, מצמיד  את אפרכסת הסלולארי לאוזני: "פרונטו" (הלו, באיטלקית), "צ'או פאפא, קומה ווה?" (שלום אבא, מה שלומך?), וכך המשכתי באיטלקית קולחת. הזוג הנחמד הסתכל עלי.

נכנסתי אחריהם למעלית ולחצתי על קומה 6 לפניהם, להפיג את החשש.

"איטלקי חתיך", אמרה הדיילת, והוא צבט אותה בישבנה בתמורה.

כיוונתי את המצלמה ישירות עליהם, עושה עצמי לא מבין מילה בשפת הקודש.

למחרת בבוקר המתנתי להם מוקדם בחדר האוכל.

הזוג ירד חבוק ומתנשק ללא הרף. לא היה  ספק שהיתה ביניהם אהבה, וגם חוקר שמתעד אותה…

לאחר ארוחת הבוקר המתנתי להם בכניסה למלון. כשנכנסו למונית בעמדת היציאה מהמלון, הרמתי  מיד את ידי למונית  שאחריה. השגת מונית בבירת אנגליה היתה משימה קלה. לעיתים היתה לי הרגשה שבלונדון יש יותר מוניות מאשר תושבים.

השניים נסעו לרחוב אוקספורד. טיילו, קנו, התחבקו, התנשקו… ואני שומר על מרחק מאחוריהם, במדרכה ממול, בספסל מול בית הקפה בו ישבו. עבדתי קשה, רגליי כאבו. לא קל  לשמור על ערנות במשך שעות כה ארוכות. לא רבים יודעים כי עבודתו של החוקר הפרטי מעייפת עד מאוד, ולו בשל יכולת הערנות שנדרשת ממנו כדי שילחץ על כפתור ההקלטה ברגעים הקריטיים.

בשעות הצהריים המאוחרות התחלפה העננות במטחי גשם רציניים. יובל והדיילת חזרו למלון, וכך גם אני, לא לפני שערכתי מספר קניות זריזות לאור ורז שלי, הילדים שיקפצו עלי כמו תמיד כשאכנס בפתח הדלת.

בלילה התייצבתי בטיסת אל על לתל אביב. הפעם התרווחתי בכורסת הביזנס, מנצל את שידרוג הרגע האחרון כ"נוסע מתמיד מוזהב". הרכבתי את משקפי הראייה, על ראשי חבשתי כיפה גדולה, והחלפתי לבגדים בשחור לבן.

כשיובל חלף על פני  בלי לשים לב, נגולה אבן מליבי. לא רציתי להישרף עכשיו….

לאחר ההמראה הורדתי את המשענת  והתרווחתי לאחור. עצמתי את עיניי וחשבתי על… שירי…

עבר יום נוסף ושירי הגיעה למשרדי.

כשהצגתי בפניה את קלטת הווידיאו והתמונות שהודפסו ממנה היא בכתה. "ידעתי, ידעתי…".

ליטפתי את שיערה.

לפתע היא נעמדה וחיבקה אותי חזק מהרגיל. ידה ליטפה את כתפיי…  הרגשתי צמרמורת… היא העבירה את שפתיה על סנטרי, על שפתיי. ניסיתי להזיז את ראשי אבל היא לפתה אותו בכפות ידיה.

"אוי אייל… התגעגעתי… כל כך הרבה שנים"…

"אני נשוי, באושר… אנא"…

היא הביטה בעיניי. "סליחה", אמרה, "סליחה"….

"זה בסדר. אני מצטער אם הבנת אותי לא נכון או שגרמתי לך להבין אותי אחרת, אבל אני במקום אחר בחיים. נשוי ואב לשני ילדים.  והכי חשוב – מאושר".

היא שאלה אם מגיע לי תשלום נוסף. "לא", אמרתי "זה בסדר", ויתרתי ברגע על שכר טרחה נוסף של כמה אלפי שקלים… בשם הנוסטלגיה.

היא החזיקה את כפות ידיי בחוזקה, "אני מצטערת", אמרה, "ממש מצטערת", הסתובבה ונעלמה במהירות ממשרדי.

חייגתי אליה כעבור שעה. "המנוי אינו זמין", אמרה ההודעה.

מאז לא שמעתי ממנה.

ניסיתי לחייג אליה מספר רב של פעמים, בכל פעם קיוויתי שאשמע את קולה, אבל לשווא. עד שנואשתי… 'חדל', אמר לי האיש הקטן מרחוב ההיגיון שבראשי. חדלתי.

עברו חודשים מעטים. עבדתי על תיק אישות עבור לקוחה, אשתו של איש הייטק מצליח.

לאחר יומיים של מעקב אחריו גיליתי שהוא נוהג להיפגש עם בחורה במלונות יוקרה באזור המרכז.

כשראיתי את פניה החסרתי פעימה.

זאת  היתה שירי…

הם לא התגרשו. היא החליטה על דרך אחרת. דרך השקר…

"זבוב על הקיר" – חייו של חוקר פרטי "סודות" של חוקר פרטי אייל סברו – רז חקירות

רוצים לקבל את הסיפור השבועי בכל שבוע מאת החוקר הפרטי אייל סברו? הצטרפו לרז חקירות בפייסבוק!
להזמנת הספרים: "סודות" של החוקר הפרטי ו"זבוב על הקיר" – חייו של החוקר הפרטי מאת החוקר הפרטי אייל סברו רז חקירות לקטעי וידאו של אייל סברו החוקר הפרטי – רז חקירות היכנסו.

הסיפור השבועי של החוקר הפרטי אייל סברו – רז חקירות. הסיפור השבועי הינו סיפור המבוסס על תיק חקירה אמיתי שטופל במשרד רז חקירות – אייל סברו החוקר הפרטי ועורך דין לענייני משפחה, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים. הסיפור הינו לשימוש אישי בלבד. אין להעתיקו או לפרסמו בכל אמצעי או בכל מקום אחר.