הסיפור השבועי – "אסור היה לי" עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

די! אני לא יכול… זרקתי את המצלמה על השיח הגדול לשמאלי, וקפצתי מעליו, נשרט, נחבל.  

הוא היה רכון מעליה, מכנסיו מופשלים. תפסתי אותו בשערותיו הארוכות ומשכתי בחוזקה למעלה. "אייי…", הוא צעק וסובב את ראשו לראות מי זה שמפריע לו לבצע את זממו, אבל הוא לא הספיק לראות. באותו רגע האגרוף הימני שלי התנגש באפו בזווית 45 מעלות, כלפי מעלה, זיכרון אינסטינקטיבי מאימונים של שנים. הצלחתי לשמוע את הקנאק ופרצופו התמלא בדם. עוד לפני שהספיק לתפוס את פניו, המום, כשהוא על ברכיו, הדבקתי את שוק ימין שלי לבטנו. הוא התקפל ואני הרמתי את ראשו ושלחתי ללסתו את האגרוף השמאלי שלי.

אלמלא ירון שהיה איתי וקפץ עלי תוך צעקות שאפסיק, אינני יודע מה היה קורה. לקח לי דקות ארוכות להירגע.  מתנשף חייגתי לקצין הבילוש: "תפסתי אותו", אמרתי, "תפסתי אותו…".

הכל החל שלושה חודשים לפני כן. המקום – דרום הארץ, שכונה ישנה, בנייני רכבות. ילדה בת שבע, בתם של עולים חדשים מאתיופיה, נאנסת בברוטליות. האנס לא נתפס. שבועיים אחר כך, ילדה נוספת, אתיופית אף היא, נשמתה מושחתת ב-10 דקות של טירוף נפש. העיתונים התעוררו. הוא נעלם.

כעבור חודשיים הוא תקף בשלישית. באותה שיטה, בשעות הלילה, בגינות הבניינים. הילדים התמימים משחקים בחוץ עד שעות מאוחרות, בעיקר בגלל שהוריהם העולים עסוקים בעבודה נוספת כדי לקיים את משפחתם, והוא מנצל את המצב.

כשקראתי על הפעם השלישית, אספתי את עובדיי והרבצתי בהם "ציונות". "לא תמיד עובדים בשביל הכסף", אמרתי.

לא הייתי צריך לדבר הרבה. במשך שבועיים הם עבדו על המקרה. כל יום הגיע למקום צוות אחר, ביקר במקום, אסף מידע, שמע, תיצפת ועקב.

כשהיה לנו מספיק מידע שיתפנו את קצין הבילוש המקומי. הוא היה נחמד עד שביקשתי מעצר. "עד כאן" אמר, "כשיהיו לכם הוכחות, אבצע מעצר. לא כך".

"אבל הוכחות יהיו רק אם יהיה אונס נוסף", אמרתי.

הוא סירב להיעתר לבקשתי.

החלטתי שאני ממשיך. בתום יום העבודה, בשעות הערב המוקדמות, קיפלתי את עצמי, אספתי אחד מאנשיי ונסענו דרומה ללילה של מעקב עם המון קפה.

את הנבלה לא תפסנו, אבל שיחות נפש היו המון. למדתי להכיר את האנשים שעובדים אצלי. זה עם החברה לפני חתונה, זה עם המשפחה שלוחצת על לימודים באוניברסיטה ועוד.

לא נואשתי. כשכותרות העיתונים צעקו על אונס נוסף בעיר אחרת, זה נתן לי זריקת עידוד. ידעתי שאני חייב להמשיך.

דניאל היה בן 26, שמונה שנים בארץ. הוריו ארזו את המשפחה והגיעו מאתיופיה. אביו נהג מונית, אמו מנקה משרדים באזור התעשייה. יש לו שני אחים קטנים, והוא, שלא בדיוק התאקלם, לא גויס לצבא. בעיות נפשיות. הוא ירד לאילת, עבד כנער סיפון, כרוחץ כלים, כמלצר, התאמן בחדר כושר, פיתח שרירים, גוף בריא, צמות ארוכות מקורזלות – "רסטות" מכנים אותן הצעירים, אסופות בקוקו בדרך כלל.

כשחזר לעיר מגוריו, התפלאו כולם. הנער הצנום הפך לגבר גדול, שרירי, ממש בהמה. והוא ניצל זאת. הילך אימים על כולם. לזה החטיף, מזה גנב, וכשאביו של אותו ילד הגיע לברר מה קרה, חטף אף הוא.

דניאל הפך למי ששולט בשכונה, שולט בכולם. על פי הקודים של העדה האתיופית, לא הולכים למשטרה, אלא לקייס של העדה, אבל גם עליו הוא צפצף.

כשעובדיי אספו עדויות במקום האונס, שמו של דניאל לא עלה, גם כששוחחו עם אלה שחטפו מנחת זרועו. אף אחד לא נקב בשמו כחשוד במעשים הנתעבים הללו, שהרי מה לבן הבלייעל הזה ולאונס בני העדה, או נכון יותר בנות העדה, ילדות שגילן לא עלה על עשר.

ההיתקלות הראשונה של העוקבים שלי עם דניאל הייתה באחת מהתצפיות הליליות שביצעו בשכונה. באותה פעם הוא הכה  נער בן 18 שסירב לתת לו את פחית הקולה ממנה שתה.

כאשר הם הראו לי את קלטת הוידיאו בה הוא צולם, משכה את תשומת לבי אכזריותו כלפי הנער הצעיר ממנו, ועוד בגלל פחית קולה.

בפעם אחרת, כאשר הבחין דניאל באנשיי כשהם עורכים תצפית בגינה באחד הבניינים, הוא פנה אליהם וביקש שיעזבו את המקום. "אני יודע שאתם שוטרים", אמר להם, "אין לכם מה לעשות פה!" קבע.

"בהתחשב בכך שהוא חשב שאתם שוטרים, הוא בהחלט אמיץ", אמרתי לעובדיי.

בתצפית אחרת תיעדו אותו גונב מכנסי ג'ינס מחבל כביסה בשכונה, בלי בושה. סימנתי אותו, אבל לא הקדשתי לכך יותר מדי מחשבה.

עברו חודשיים נוספים, ובאחד הלילות ביצע האנס תקיפה נוספת במרחק של שלושה בניינים ממקום שאני עצמי הייתי בו. האונס לא בוצע. השכנים שמעו את הילדה צורחת וירדו מיד למטה. כשהגיעו הם ראו דמות מתרחקת. את הילדה הם הרימו מהדשא כשבגדיה עדיין לגופה.

שלושה ימים הייתה אותה ילדה בהלם. כשפתחה את פיה היא לא ידעה לומר דבר לגביו,  ולא זכרה את פרצופו. השכנים אמרו שראו גבר עם שיער ארוך.

חצי שעה לאחר המקרה ראיתי אותו מחפש את האנס עם שכנים נוספים. אף אחד לא חשד בו, גם לא אני…

"האסימון נפל" לי כשהגעתי לביתי באותו לילה. הילדה לא סיפרה עליו כי פחדה ממנו, הרי למחרת היא תראה אותו בשכונה. השכנים לא חשדו בו, כי מי היה מאמין שבן השכונה, בן העדה יעשה מעשים כאלה?

למחרת כינסתי את עובדיי במשרדי. "תחושת הבטן שלי מנבאת שזהו האיש. מהיום נשב רק עליו, אך ורק עליו, כל לילה. יש לכם את כתובתו ואת תמונתו. האונס האחרון לא התממש, הוא בטח יתקוף שוב, וזה יקרה מהר יותר ממה שאתם חושבים". חלק הסכימו איתי, חלק לא, אבל לי לא היה אכפת.

כעבור שלושה ימים הצטרפתי לירון, העוקב שלי, ללילה של תצפית בשכונה. דניאל יצא מביתו ונכנס למינימרקט המקומי. הוא לבש מכנסיים שהגיעו לו קצת מתחת לברכיים, מעין ברמודה רחבה, חולצה שחורה צמודה לשריריו, ועל ראשו כובע בצבעי ג'מייקה סטייל בוב מארלי. כשיצא מהמינימרקט יצא אחריו הבעלים כשהוא מגדף ומקלל באמהרית. את דבריו לא הבנתי, אבל ברור היה לי שלא מדובר בברכות לחיים ארוכים. נראה היה, וקשה היה לטעות בכך, שהבחור לוקח מצרכים בלי לשלם עליהם.

לאחר מכן התיישב בגינה הציבורית, עישן ושתה בירה. הייתה לי תחושה שהלילה זה יקרה, ואמרתי זאת לירון. תיעדתי אותו שותה בירה ועוד בירה, ועוד בירה, וכל בקבוק שזרק לרצפה והתנפץ הירון את חשדי בו.

כשסיים עם הבירות התחיל להסתובב בין בנייני השכונה, בועט בכל מה שזז. עקבנו אחריו גם שם.

השעה הייתה מעט אחר חצות. ילדה כבת 12 נראתה הולכת, בדרכה לביתה ככל הנראה. שיער שחור ארוך, לבושה בחצאית ג'ינס ארוכה וחולצה לבנה עם הדפס של הספייס גירלס. כשחלפה על פניו של דניאל הוא קם והלך אחריה.

משכתי בידו של ירון שישים לב, ופתחתי את המצלמה.

דניאל הלך אחריה כזאב המשחר לטרף. ואז כשהגיעה הילדה למקום חשוך בין שני בניינים, הוא תפס בידה והחל לדבר איתה. בילדה ניכרו סימני פחד.

הסתתרתי מאחרי שיח גדול מתעד הכל.

לפתע הוא משך אותה לרצפה ונישק אותה בכוח. הילדה דחפה אותו, הוא שוב נישק אותה והיא שוב הדפה אותו. הוא הרים את חולצתה ונשק לחזה הקטן. היא החלה לבכות. כאשר הפשיל את מכנסיו ומשך את חצאיתה כלפי מעלה, כבר לא יכולתי לעמוד מנגד. זרקתי את המצלמה וקפצתי עליו…

עברו 20 דקות של יבבות והתקהלות של אנשים רבים, והמשטרה הגיעה.

כשהכניסו אותו לניידת, נסעתי גם אני לתחנה.

לאחר מו"מ ארוך עם החוקרים הסכמתי לוותר על ה"זכויות" ושבתי לביתי. כבר היה בוקר.

דניאל נותר בתא המעצר, עם אף שבור ושבע צלעות שבורות.

למחרת בישרו העיתונים על תפיסתו של האנס מהדרום, בן לעדה האתיופית. את כל התהילה קטפו בלשי היחידה המקומית… אלא מי? קראתי את הכתבה מחייך לעצמי. ויתרתי על הפרסום, אבל חשתי סיפוק עצום.  

באותו לילה כינסתי את עובדיי משרדי במסעדה מקומית, חוגגים על בקבוק יין אדום את התפיסה המוצלחת של האנס. כולם שאלו למה ויתרתי. "מקסימום היו פותחים לך תיק על פירוק פרצופו של אדם. זה היה שווה לא?!" , אמרו ספק שואלים ספק קובעים.

חייכתי. "הגמול מכך שמנעתי אונס של ילדות תמימות", אמרתי להם, "עולה על פרסום ותהילה".  

על העיסקה עם קצין הבילוש סירבתי לספר.

עדיף שאשתוק, חשבתי לעצמי. אסור היה לי…

"זבוב על הקיר" – חייו של חוקר פרטי "סודות" של חוקר פרטי אייל סברו – רז חקירות

רוצים לקבל את הסיפור השבועי בכל שבוע מאת החוקר הפרטי אייל סברו? הצטרפו לרז חקירות בפייסבוק!
להזמנת הספרים: "סודות" של החוקר הפרטי ו"זבוב על הקיר" – חייו של החוקר הפרטי מאת החוקר הפרטי אייל סברו רז חקירות לקטעי וידאו של אייל סברו החוקר הפרטי – רז חקירות היכנסו.

הסיפור השבועי של החוקר הפרטי אייל סברו – רז חקירות. הסיפור השבועי הינו סיפור המבוסס על תיק חקירה אמיתי שטופל במשרד רז חקירות – אייל סברו החוקר הפרטי ועורך דין לענייני משפחה, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים. הסיפור הינו לשימוש אישי בלבד. אין להעתיקו או לפרסמו בכל אמצעי או בכל מקום אחר.